אני זוכרת שקראתי ספר. ישבתי על המיטה. השעה כבר הייתה מאוחרת, אבל אני לא יכולתי להפסיק לקרוא.

לפתע אור המנורה שלי נכבה וזה הבהיל אותי. הבנתי שהנורה נשרפה אז הלכתי לישון.

אחרי כמה דקות, אור לבן מילא את החדר שלי. אני התיישבתי, מבולבלת, לא מבינה מאיפה זה מגיע.

הסתכלתי לכל הכיוונים אבל לא ראיתי דבר. זה כאילו.. האור הגיע ממקור לא ידוע בחדר עצמו. או שהקירות מאירות את החדר.

בכל אופן, אז שמעתי קול. הוא בקע מחוץ לחלון. זה היה הקול היפה ביותר ששמעתי מעודי.

לא יכולתי לעצור את עצמי ופשוט הייתי חייבת לראות מה היה שם. פתחתי את התריסים והצצתי החוצה.

הקול התחזק, והרגשתי שהוא מקיף אותי, כמו שמיכה רכה ונעימה.

השמיים הוארו בצבע ורוד יפהפה וריח של ורדים עמד באוויר.

ואז הרגשתי איך כל הצרות והבעיות שלי נעלמות. כל הרגשות הרעים נשטפו ממני. הרגשתי קלה כאוויר וחופשיה כציפור.

נשענתי על עדן החלון וקפצתי החוצה. אני ריחפתי.

ממש ככה. ריחפתי בגובה של ביניין בן ארבע קומות. זה הרגיש כל כך טוב.

הרוח התחזקה קצת ונשא אותי מעלה מעלה לרחוב שלי, מעל העיר שלי, עד שכל מה שראיתי היו שמיים לבנים ונקיים בלבד.

הכוכבים היו רבים והם נצצו באור בהיר מקסים.

הקול היפה התחזק וכאילו משך אותי אליו ואני רציתי להגיע כבר למקום שממנו הוא נשמע.

ריחפתי שם למשך מספר דקות, ואז הרגשתי עייפה. כל כך עייפה. עצמתי את עיניי לשניה בלבד ואז מצאתי את עצמי על רצפה קרה.

הבטתי סביבי. זה היה מבנה מוזר מאוד. כל מיני מדפים ועליהם צינצנות. אורונת שלא נראו כמו ארונות אלה כמו קופסאות ענקיות שקופות בצבע סגול.

שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי מישהו בחליפה כסופה, לא גבוה יותר מילד בן 10. פניו היו בתוך קסדה שחורה.

לא הצלחתי להבין את מה שהוא אמר, זה נשמע כאילו הוא מדבר מתחת למים. האיש הכסוף הושיט לי את ידו. לא יכולתי לראות את הבעת פניו ובכן לנחש את מה שעובר עליו, אבל הוא היה היצור החי בכל המקום הזה, ולא רציתי להישאר לבד. חוץ מזה, היה בו משהו שמשך אותי ולא הצלחתי להסיט את מבטי ממנו.

הוא עזר לי לקום.

עכשיו כשעמדתי, שמתי לב שהמקום שבו אנחנו נמצאים הרבה יותר קטן ממה שהוא נראה בישיבה. הוא הוביל אותי דרך דלתות שנפתחו בווש קליל.

מסדרונות ריקים בצבע ירוק, חום, צהוב ואפילו צבע אחד שמעולם לא ראיתי.

לבסוף הגענו אל החדר האחרון. זה היה נראה כמו חדר הבקרה. היו שם כפתורים נוצצים וחלון ענק בגודל חדר נפרש לפנינו.

הסתכלתי החוצה ומראה הנוף עצר את נשמתי. בחלון ראיתי את כדור הארץ, ענקי, כחול וזוהר בהילה משונה. אלפי כוכבים הקיפו אותנו ומשהו בהיר נגלה מאחורי הגדור הכחול. כנראה שזאת הייתה השמש, אבל לא יכולתי לראות אותה.

פניתי אל האיש בחליפה הכסופה. "איפה אני? זה חלום?". שאלתי. הוא נטל את ידי ודם החל לזרום מהאגודל שלי. משכתי מהר את היד ממנו. הוא אחז בדם שלי באצבע שלו, והרים את הקסדה שלו.

ואז הבנתי שזה לא חלום. לאיש היו עיניים שחורות ענקיות על כל הפרצוף הקטן שלו ופה זעיר. הוא הכנסי את הדם שלי לפה שלו ובלע.

הוא החל לדבר ואני הבנתי כל מילה שלו, "אני הוא אנדומגה 956, נעים להכיר". אמר וקד. "אל תפחדי, אני בא לשלום".

"מאוחר מידי", עניתי לו, "אני כבר מפחדת". הוא צחק, וזה נשמע כמו אלפי כינורות לא מכוונים.

"אנא סילחי לי, זה היה הכרחי להביא אותך לכאן. תביני, אני מה שנקרא בכוכב שלך, "טירון". אני חדש באומגה שלנו והוטלה עליי המשימה שמוטל על כל טירון חדש בכוכב שלנו".

"ומה היא המשימה הזו?". לחשתי.

"עליי לאתר בן אדם, להביא אותו לחללית, לאסוף מידע ולהחזיר אותו בשלום הביתה". הוא השתתק.

"אז... אתה לא תפגע בי?".

"לא. אה ואני מצטער על האצבע שלך, אבל ככה אנחנו מצליחים ללמוד את השפה שלכם ואני מוכרח לומר, זה די קשה. בכל מקום אתם מדברים אחרת וזה נורא מבלבל".

"מה, אצלכם לא מדברים שפות שונות?". שאלתי, עכשיו בעיניין קטן.

"לא, לכל הכוכב שלנו יש שפה אחת ויחידה, זורמית. זה מאוד קל ככה. עכשיו, אם לא איכפת לך, אנ אתחיל באיסוף המידע, בסדר?". הוא לחץ על כפתור כלשהו וכיסא ירד מהתיקרה. אנדומגה 956 הוביל אותי אל הכיסא.

"אל תידאגי", אמר, "זה לא יכאב בכלל". הדבר הבא שאני זוכרת, הוא שחום נעים עטף את כולי. הרגשתי שהגעתי למקום נפלא וקסום.

במקום הקסום הזה, הייתה כל כך הרבה שימחה, ואושר, וכל הדברים הטובים שרק יכולתי לחשוב עליהם. שמעתי שוב את הקול היפהפה ששמעתי קודם, רק עכשיו הוא היה מדהים יותר, וחזק יותר ועוצמתי יותר, הרגשתי כאילו הוא אחראי לכל נשימה, לכל צעד שלי, שבלעדיו המקום הקסום הזה יהיה משעמם וחסר צבע.

ואז...

הרגשתי נחיתה. פקחתי את עיניי וגיליתי שאני שוב בחדר שלי. הבטתי סביבי, מנסה להבין האם זה היה חלום. אור ורוד בהיר ריצד מעליי ועף דרך החלון.

הסתכלתי החוצה, וראיתי הבזק לבן נעלם אי שם למעלה. השמיים התבהרו והיו מלאי כוכבים, יותר מאי פעם.

התיישבתי על המיטה. רוגע ושלווה נפלו עליי באחת. כאילו שמעולם לא זזתי לשום מקום. קול קסום ומרגיע מילא את אוזניי ואני איפשרתי לעצמי לשקוע במיטה החמימה שלי. נותנת להרגשה המדהימה הזאת לעטוף אותי בפעם האחרונה.

ובכן, רציתי לחלוק איתכם את הסוד שלי.

בהתחלה, אני היססתי. משום מה, היה לי מן זיכרון קצר שבו אני מבטיחה לאנדומגה 956 שאני לא אספר על כך לאיש.

אבל אז הוא אמר "זה בסדר, ספרי למי שאת רוצה. זה בסדר". והקול שלו היה שלו.

קוראים יקרים, אתם עדים לחטיפה המסתורית הראשונה שלי.

אני מקווה שזו גם האחרונה, אני לא חושבת שהלב שלי יתמודד עם עוד אחת.