מנערת את האבק...

היי,

שוב אני.

חזרתי, על מנת ללכת.

למה, אתם שואלים?

כי גיליתי מחדש את כוחה של הכתיבה

בעט נובע,

על גבי דף לבן ממוחזר, 

מוכתם קמעה בטביעות אצבע ודיו,

בוסרי,

עם מחיקות פה ושם,

והרבה יותר מדי סימני פיסוק,

זו ממש זרימה תודעתית, היישר מהקישקעס אל הדף.

וזה מרגיש נפלא!

זה גם אישי, לא מתיפייף, בלי פוזות ומסיכות, אותנטי.

אז הנה אני, אותנטית, חוזרת לבלוק הכתיבה.

ואם יתפתח משו שממש זועק לשיתוף, אחזור ובגדול!

לא אעצור שור בדישו, מבטיחה.

שלכם ושלי באהבה,

לי-בי

וואו... וואו....

ושוב וואו!...

כשזה בא, זה פשוט בא.

ותסמכו עליי, אין בזה שום דבר פשוט!

זה כמו הר געש מתפרץ...

והלבה אינה מראה סימני רגיעה.

וואו...

זה כל מה שיש לי לומר כרגע.

שלא ייגמר לעולם!

לכם ולי

לי-בי

עוד ארטיק אחד, ודי

חברות, זה אוטוטו מסתיים!

עוד ים אחד, ודי

לפני שהקיץ הזה ייעלם

עוד טיול אחד, ודי

לפני שעוטפים ספרים ומחברות

עוד שנת בוקר אחת, ודי

לפני שפוגשים את המנהל והמורות

עוד אחד ודי, תהיי סובלנית תהיי חביבה

עוד אחד ודי, הכל הרי בא מאהבה!

לגמרי איתך 

לי-בי 

אל תתני את העונג

להוציא אותך משיווי משקל!

אל תתני לו את הזכות

להפוך עשייה שלך, למחדל

אל תתני לו לראות

שהתסכול בגינו, עולה לך במשקל...

אל תתני לו לדעת

שלפגיעה שלו, יש כל כך הרבה משקל.

אהובתי,

תני לעצמך על כתף טפיחה

עשית והשגת ואת פשוט אלופה!

הרימי את הראש, זקפי קומה

את גדולה. את שווה. את מופת ודוגמא.

שלך ואיתך,

לי-בי

התבקשתי

אז איני שואלת יותר מדי, רק עושה.

והנה, מנערת את האבק מעל אחת האהבות הגדולות של חיי.

לאלרגיים, זה גורם לעיטושים... סורי.

אבל בסוף הדרך, מחכה תשובה.

שווה.

שלי-שלכם,

לי-בי