יום כיפור נגמר לפני כמה שעות, בפעם הראשונה בחיי עשיתי אותו מחוץ לבית.
היה מוזר, הכל היה כל כך רגיל ולא מיוחד ביום הזה, העולם לא עצר מלכת, מכוניות לא הפסיקו לנסוע, אנשים לא לבשו לבן. הכל המשיך במסלולו ורק אני כאילו עברתי איזשהו שער בלתי נראה לעולם הדתי, או יותר נכון רוחני אמוני שלי. בארץ אני רגיל לעשות דברים מסוימים ביום כיפור, ארוחה מפסקת עם כל המשפחה, הליכה לבית הכנסת הקהילתי שלנו מרחק מאתיים מטר מהבית, טיול עם אמא, ואז הולכים לשבת עם החברים, מדברים, צוחקים קצת, חוזרים מאוחר הביתה, קוראים ספר, הולכים לישון, קמים, קוראים ספר, הולכים לבית כנסת,חוזרים הביתה ואוכלים. אני מריץ את יום כיפור הזה וזה לא היה שונה כל כך, אבל זה היה כל כך שונה, ארוחה מפסקת הייתה עם בחורה טרינידדית שחיה רוב חייה בצרפת במסעדה איטלקית בכיכר המרכזית של העיר העתיקה ביותר בהולנד, הבית כנסת אמנם מאתיים מטר ממני, אבל הוא מאוד שונה מבית הכנסת הקהילתי בבית, הטיול עם אמא היה חסר, חזרתי דיבתרי קצת עם אנשים פה, הלכתי לקרוא ספר, הלכתי לישון מאוחר, קמתי, קראתי ספר, אבל לא הלכתי לבית כנסת, כי שקעתי לשיחה פילוסופית מרתקת של ארבע שעות עם שותפתי המקסימה קרן. בתוך כל הבלגן היום יומי הזה שאנו חווים פה, או הדבר המצחיק הזה שלאחרונה התחלנו לכנות שגרה, אני שמח שהיא איתי, ואולי יותר מזה אני שמח שאני איתה.
צמתי, זה היה הצום הקל ביותר שהיה לי בחיים, אבל אני חושב שהוא היה משמעותי יותר מכולם.
השגרה הזו, הביחד הזה של יום כיפור בארץ הופכת אותו לפחות משמעותי,לפחות עבורי, כך אני מרגיש עכשיו, בדיעבד.
פעם בשנה כמעט כולם צמים, אין מכוניות בכביש, חוברה של ילדים צעירים משתעשעים עם אופניהם, אני יושב עם חברים מהשכבה ומדברים וצוחקים, מנסים להעביר את הזמן עד שזה יעבור כבר, עושים את זה מתוך הכרח, מתוך שגרה. יום כיפור הזה היה משמעותי יותר, דווקא בגלל שהכל המשיך כרגיל, שהייתי היחידי בתוך כל הדבר הזה, זה נתן לי הזדמנות להיות לבד, לחשוב, להכינס פנימה בלי להעמיד פנים, לשאול שאלות קשות בלי לפחד לענות, לעשות חשבון נפש.
יום הכיפורים בשבילי הוא לא רק להתפלל, לצום, לבקש סליחה. הוא יום שבו ניתנת לך ההזדמנות לעצור לרגע ולחשוב, להסתכל אחורה, לחשוב קדימה, לעשות החלטות חשובות, להגיע למסקנות. בתוך כל הסבך הזה שאנו חיים בו, בתוך הגלגל הזה שנראה לפעמים כאילו הוא מסתובב מעצמו במין כוח בלתי מוסבר, יום כיפור נותן לך רגע אחד לצאת החוצה ולהסתכל. שאלתי את עצמי אם עשיתי החלטה נכונה שהגעתי לפה, אני חושב שכן, אני אהיה בטוח עד יום כיפור שנה הבאה.
שאלתי האם הצלחתי להגשים לפחות חלק מהמטרות שבשבילן הגעתי, או האם לפחות יש לי את התחושה שאני יכול לעשות את זה. אני אומר את האמת, יש ימים שאני מרגיש שכן, יש ימים שאני מרגיש שלא, הימים שלי פה עוברים הרבה פעמים ממקום נמוך למקום גבוה ולהפך, כי ככה זה, רגשות ותחושות רגעיות זה משהו שמניע אותי. חשבתי על זה לעומק לא מעט בשעות האלו עם עצמי, ניסיתי להגיע למסקנה הכי רציונלית שאני יכול, ואלו המסקנות : אני נהנה פה, האנשים מדהימים, מדי פעם יש שיחות מאוד מעניינות, אבל עדיין לא נכנסו לעובי הקורה, אנחנו חבורה של נערים, החיים שלנו לא יסבבו רק סביב הצלת היקום, צריך להבין את זה. הצלחתי לדבר לא מעט באופן יחסי על ישראל, אני מקווה שאני אצליח לעשות את זה יותר, אני רוצה לעשות יום על הקונפליקט הישראלי פלסטיני, אבל אני חושב שצריך לחכות קצת. אני חושב שהשבועיים האלו היו סוג של התבוננות, גישוש, כמו בקרב אגרוף, אני חושב שהבנתי איף אפשר לעבוד פה, מה צריך לעשות, מה אפשר לעשות. איפה אני אצטרך להתגמש ואיפה אצטרך להילחם.יש לא מעט דברים שאני רוצה לעשות, אני אעשה אותם, אני חייב לעשות אותם, אני אלחם בשביל זה. בשביל זה אני פה, הבית ספר עדיין לא התעצב לחלוטים כבית ספר יודבליוסי, אבל אם אנחנו לא נעשה את זה אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו, זו אולי המסקנה החשובה ביותר, אנחנו בית ספר חדש, אנחנו צריכים לעצב אותו, וגם אם מבואסים, כועסים, עצובים, חושבים שאין סיכוי שנוכל לעשות משהו, אנחנו חייבים לנסות, זו הסיבה שאנחנו כאן, זה אתגר גדול, זו אחריות גדולה, אבל אני חושב שאני מוכן לקבל אותה, אני בטוח שאני מוכן לקבל אותה.
הבנתי שאני צריך לעשות לעצמי מין יום כיפור שכזה לעיתים יותר קרובות, אולי לא לצום, אבל ההסתכלות הפנימית הזו בהחלט עשתה לי טוב.
ולמה לא בעצם? מבחוץ זה היה סתם יום רגיל, אבל בשבילי הוא היה שונה, למה אנו לא עושים את זה? זה אפשרי, יותר מזה, זה חיוני.
אני קורא ספר מצויין, "כשניטשה בכה" גם הוא אחד מהגרומים שגרמו לי לחשוב ביום כיפור הזה, אני צריך לקרוא פה יותר, זה משהו שועשה לי טוב, ומחבר אותי לעצמי.
אני לא מסכים עם כל התיאוריות של ניטשה, אני חושב שחלקן נבעו מדיכאון, שיגעון גדלות, רדיפה מטורפת אחרי "האמת" שלפעמים אנשים פשוט לא רוצים לדעת, שנאה עזה לדת כיוון שהיא "לא האמת", פסימיות, סערת רגשו ועוד. אך לא מעטים המקרים בהם אני מסכים איתו, הוא השכיל לראות את העולם לא כמו שהוא על פני השטח, הוא השכיל להיכנס לנפשם של האנשים, למוחם של האנשים ולהסיר מסכות, נכון הטיעונים שלא לא נעימים לעין, הם אגרסיביים, הם קשים, הם ישר לפנים, בלי עקבות בלי מוסכמות, ובגלל זה אני מעריך אותו, אני מעריך את הכנות שלו, את ההליכה אחרי האמת שלו, את היכולת להסתכל עמוק לתוך הנפש ולדלות משם פרטים שאפילו היא לא ידעה על קיומם.
"מתוך עקשנות הוא אינו מרפה מדבר שנעשה לו שקוף - אך הוא מכנה זאת נאמנות". מוסכמה חברתית שניטשה מערער עליה, אני לא יודע אם אני מסכים,אולי כי אני מפחד להגיד שאני מסכים, אולי כיו נוח לי ללכת בעקבות מוסכמות חברתיות, אבל בואו נודה, יש משהו במה שהוא אומר.
אני מקווה שהיה יום כיפור משמעותי לכולם, ושהצום לא היה קשה מדי, אני מבטיח לנסות לכתוב יותר,
עד הפעם הבאה,
עילם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
