רושם בתוך יומן מסע

השעה עכשיו שלוש בלילה. השותף שלי נוחר כבר ארבע שעות, אני מניח שזה כבר ארבע שעות, לא הייתי בחדר בשלוש השעות האחרונות.

אתם מבינים, יש לי רשימה של דברים שאני צריך לעשות תלויה על הקיר.

חקירה במתמטיקה, חיבור בהסטוריה, שני חיבורים באנגלית, סיכומים לביולוגיה, להכין הצגה, להכין סרט, לגמור להכין טפסים לפרוייקט שאני רוצה לעשות, להכין פרזנטציה לפרוייקט שאני צריך לעשות, ואני נשבע שזו רשימה חלקית.

מה עושה כל אדם חכם כשיש לו כל כך הרבה דברים לעשות?

ניחשתם נכון, הוא הולך ומדבר שלוש שעות עם אוסטרלית שיחה פילוספית שנגעה בהכל ונגעה בכלום, שבהייתה תאורטית וכל כך מעשית, שהדעות בה היו מנוגדות, אבל כל כך קשורות זו לזו באיזו דרך מסתורית.

זו הייתה השיחה המעניינת ביותר שהייתה לי בחיים, אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר לכם על מה דיברנו, ואיך הגענו מנושא לנושא, למען האמת אני גם לא זוכר. אבל יש לי את ההרגשה הזו, ההרגשה שזה היה משהו ששווה את זה. שהשגתי עוד משמעות בהיותי פה ב UWC, ששברתי עוד רף, שאתגרתי את עצמי עוד.

השיחה הזו הייתה אתגר עצמי עצום, אני חושב שבחיים שלי לא אתגרתי את עצמי אינטלקטואלית כמו בשיחה הזו, ונהנתי מכל רגע, נהנתי מכל רגע.

אני חושב שנפל לי האסימון היום, אין גבול לכמה שאפשר לדעת, אין גבול לכמה שאפשר להשתנות.

אני לא יודע כלום, ואני יודע הכל.

יכול להיות שמחר אני אקום ומשהו ישנה את דעתי, אבל צריך לדעת לפעול עם מה שיש עכשיו.

והכי חשוב, אפשר לא להסכים אחד עם השני, אפילו רצוי, אפשר לא להסכים עם עצמך, אפילו רצוי, אבל תמיד תדבר, תשאל, תאתגר ותתאתגר.

תתפלא לראות כמה השגת מלשבת במסדרון שלוש שעות, ולדבר על הכל, ובעצם על לא כלום.

שיהיה לילה טוב.

עילם.

הרבה זמן לא כתבתי פה, למען האמת אני קצת מאוכזב מעצמי, אני כותב פוסט על מה שקורה עכשיו בארץ, על השירפה הגדולה. אולי זה נראה כאילו הוא לא מדבר על החוויות שלי פה, ואולי זה נכון. אבל אני רוצה שתדעו שלפני ארבעה חודשים כנראה לא הייתי כותב את הדברים האלו. למדתי פה לחשוב בצורה ביקורתית, לרדת לחקר האמת, אם יש דבר כזה אמת. להתעניין, לערער, לחקור. אז נכון, אני לא מספר לכם מה עשיתי אתמול, ואל זה שהיום מתחיל שבוע תרבות מערב אירופה וצפון אמריקה ( אני חושב שאני אכתוב על זה במהלך השבוע, הפוסט הזה אולי יחזיר את הבלוג לחיים.). אבל תדעו שהכל מושפע מהחוויה הזו, שפורטת על כל מיתר ממיתרי חיי.

אני רוצה לפתוח כמובן בתנחומים למשפחות הנספים, ובאיחולי החלמה מהירה לכל הפצועים. אני רוצה גם להגיד תודה מקרב לב לכל העושים במלאכה, שעושים הכל כדי להשתלט על חיית האש הזו, תוך כדי סיכון עצמי.

אני בהולנד עכשיו, מרחק חמש שעות מישראל, כל כך רחוק, אבל כל כך קרוב. עם האמצעים הטכנולוגיים של היום הכל מגיע מהר, אני מעודכן בכל מה שקורה, כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק. אמא שלי אמרה לי בטלפון " מה זה עילם? אתה מעודכן עוד לפניי", כל כך מעודכן שאני חושב שאני כבר מריח את השריפה הזו פה. אבל אני לא רוצה לדבר כרגע על זה, אני רוצה לדבר על עיתונאות ועיתונאים. הביטוי המטאפורי "כיבוי שריפות" תפס בערוצי החדשות והעיתונים לא מעט כותרות. כתב שנון אחר כתב, עלה כל אחד בתורו ושיחק עם דו המשמעות המתוחכמת. הם מדברים על "מדיניות כיבוי שריפות", מדברים על זה שלא היינו מוכנים, שמערך הכיבוי לא מצוייד, שזו אשמת שר הפנים, שר הביטחון וראש הממשלה. שנקים עוד ועדת חקירה, שנשלם כספים חינם וכולי וכולי. כולם מדברים, כולם זועקים כנגד המדיניות הזו במלוא גרונם. כולם מבקרים, כולם מחפשים אשמים. אינני טוען שהם לא צודקים, המדיניות הזו קיימת, המדינה לא הייתה מוכנה לאירוע מהסוג הזה, זהו מחדל. אני אשאל שאלה פשוטה: כמה מכם ידעו על חוסר היכולת של מדינת ישראל להתמודד עם שריפות? כמה ידעו על חוסר בכוח אדם ובציוד? התשובה כנראה שאף לא אחד מכם.             

שאלתי היא איפה היו אותם עיתונאים שמזדעקים היום ואומרים שמערך הכבאות התריע על ציוד ישן, על חוסר בציוד ובכוח אדם, איפה הם היו לפני חמש שנים? מדוע קולם לא נזדעק אז? כשעוד ניתן היה להקדים תרופה למכה. איפה הם היו אז? התשובה כנראה פשוטה ומבחילה. בזמן שפוליטקאינו עוסקים במלאכת כיבוי שריפות, מיטב עיתונאינו עוסקים במלאכת הדלקת שריפות, מלאכת גריפת רייטינג. כולם מתעסקים בשערוריות, ברכילות, בנושאי ביטחון, בפלסטינאים, בשד יודע מה, העיקר שהכותרת גדולה, שתהיה מפוצצת. הכל כדי למכור, הכל כדי שנקנה. חוסר בציוד? חוסר בכוח אדום? ציוד מיושן? העדר מערך? העדר תוכנית לשעת חירום? כל אלו לא מעניינים מספיק כנראה כדי למלא אפילו שמינית עמוד שם ליד השאלה האם בר רפאלי תתחתן עם ליאונרדו דיקפריו או שמא לא. זה לא קטסטרופלי מספיק, זה לא טראגי מספיק, לא מספיק הרוגים. עיתונאים, תקשורת, מדיה. אנשים שאמורים להעביר לנו מידע, לחשוף, לחפור ולמצוא, כי זו זכות הציבור לדעת, כי זו זכות הציבור לדעת ולמחות. האנשים האלו שיכולים לעורר מודעות, שיכולים ליצור הפגנות, שיכולים לשנות מדיניות. האנשים האלו בוחרים להכות בשוט, בוחרים להגיש לנו בידור זול במסווה של מהדורת חדשות או עיתון יומי. האנשים האלו לא ביצעו את עבודתם, והיום, היום הם מכבים שריפות, ממש כמו ממשלת ישראל, ממש כמו אותם כבאים שעומלים ימים ולילות כדי לכבות את השריפה האמיתית. העיתונאים האלו זורים חול בעיני עם ישראל. הם מכוונים את האש לממשלה, הם כותבים טורים הרואיים על מה ניתן היה לעשות כך ומה ניתן היה לעשות אחרת. כולם נהיו חכמים גדולים, כולם יודעים את הבעיה, כולם מוצאים הפתרון. הם צריכים להתבייש, ולצד אותן ביקורות על הממשלה, לכתוב ביקורת חריפה מאוד על עצמם, כי הם נכשלו. מדברים עכשיו על הפקת לקחים, הרבה לקחים אנו צריכים להפיק, אך לא מדובר רק על ממשלתינו, מדובר גם על העיתונות בארץ, שצריכה היום להרכין ראש, וללכת בבושה, כי האשמה מוטלת על גבה, לא פחות מאשר על גבם של שרי הממשלה. כי כשפתחתי עיתון לפני חמש שנים, לפני ארבע, לפני שלוש, לפני שנתיים, לפני שנה, לפני שבוע, לא ראיתי שום דבר על מכבי האש, או על מוכנות ישראל במקרה של אסון כזה, היום זה מאוחר מדי, היום זה מתסכל, היום זה כיבוי שריפות.

בתקווה שהמשך החג יהיה מעוד יותר,

חג שמח,

עילם.