במתכונת בביולוגיה קיבלתי 95, ובמאמר 100!. אני כל-כך שמחה, עכשיו אני יכולה לעשות את המועד ב' בהיסטוריה בלב שלם, ויתכן גם שאני לא אצטרך לעשות מתכונת נוספת . כי לדברי המורה "רואים שאת שולטת בחומר.."

זה הזכיר לי את התקופה שהייתי הפייבוריתית של המורה, כיף להיות במעמד הזה, היה לי חשק לבוא לשיעור כל פעם כי ידעתי שאני אקבל את המחמאות והתשומת לב שאני כל-כך זקוקה להם. מודה שזה היה חסר לי בשנתיים האחרונות.

בקשר להיסטוריה, אני לא יודעת מה אני עושה עם זה. זה כל-כך קשה לי.

ת'אמת במשך השנה הציונים שלי נעו בין 78 ל-84, וזה בסדר מבחינתי, אבל המתכונת הזאת הייתה בום פשוט גדול. אשכרה נכשל, לראשונה השנה, או אפילו בשנתיים האחרונות.

אתמול ניסיתי ללמוד, באמת שכן, אבל פשוט נרדמתי. זה היה קורה לי גם בכיתה י' כשלמדתי לאזרחות, אבל באזרחות איכשהו הוצאתי 90.

כשהתעוררתי אתמול, חשבתי על זה והחלטתי לעשות משהו כזה: לחזור על צרפת, אני יודעת את הנושאים שם, פשוט צריך לחזור על זה ואני ידע את זה היטב. בתקופה שלישית, אני מקבלת את מלוא הנקודות בד"כ בשאלה על הדילמות בקשר להכרזת המדינה, ובתקופה רביעית, הגיע הזמן לשבת וללמוד כמו שצריך, אני בטוחה שזה נמצא איפשהו אצלי במוח מהמבחנים הקודמים, צריך רק לחזור על החומר.

ובקשר לתקופה שנייה, אני צריכה לזכור שיש 4 שאלות ומתוכן צריך לבחור 2. אז את הנושאים שאני לא מבינה, אני פשוט לא אלמד..חבל על הזמן. מה שאני כן מבינה, אני אתעמק ואלמד היטב, ואז במקום סלט בראש, יהיו לי כמה נושאים שאני יודעת היטב ובטוחה בהם.

עכשיו, כל מה שנשאר לי זה להכריח את עצמי ללמוד היום. אני צריכה לעזוב הכל ולהתרכז בלימודים. אני צריכה להיזכר כמה חשוב היה לי להצליח פעם, מה קרה עכשיו? לאן כל הרצון נעלם? אני יודעת שאני מסוגלת ולכן אני אתאמץ!!

אתמול היה לנו ערב סיום של הלימודים, להגיד שהתרגשתי? לא..ממש לא.

אני כל-כך לא מחוברת לבצפר, למורים ואפילו לא לתלמידים. בצפר בשבילי זה למטרה אחת בלבד, תעודת בגרות, וזה הכל.

הקרינו תמונות מהגדנ"ע, הטיול השנתי, ערב כיתה..בכל אלו לא השתתפתי. מעניין אם אני מופיע בכלל בספר מחזור, מחר אני אקבל אותו ואגלה.

הבעיה החברתית שלי נרכשה אצלי מההורים.

קיבלתי תחקיר ביטחוני לחיל המודיעין ויש שם סעיף שצריך למלא שמות של חברים של המשפחה שמכירים אותי, ופשוט אין אף אחד. למשפחה שלי אין חברים..וככה גם לי.

אבל אני יודעת, שהחברה הטובה היחידה שלי, תתמוך בי ותהיה מוכנה לעזור לי כל הזמן. וגם חבר שלי משמש לי בן זוג, ידיד, אח, חברה, פסיכולוג והורה. אני יודעת שעל האנשים האלו אני אוכל לסמוך, וגם הם יכולים לסמוך עלי..ומה עם האלה שמוקפים עשרות חברים? האם אלו בהכרח חברים אמיתיים?

קיבלנו מין פינקסים כאלה, והמחנכת הציע להעביר אותם בין התלמידים בכיתה, כדי שכל אחד יכתוב משהו. אני בחרתי להכניס את הפנקס שלי מהר לתיק, פחדתי מהסיטואציה שהפנקס שלי יועבר מתלמיד לתלמיד כשאף אחד לא ירצה בכלל לכתוב לי משהו. וכמובן שגם אף אחד לא ביקש ממני לכתוב לו.

אני שמחה שהלימודים נגמרים, ומקווה שעכשיו אני אצא לדרך חדשה.

אני מקווה שבצבא הכל יהיה אחרת, ואולי אפילו קודם לכן, בסוכנות, אולי אני אצליח להתחבר לדוגמניות האחרות..אנסה להיות פתוחה ונחמדה. מה שבטוח, אני לא רוצה שהסיטואציה תישאר כמו שהיא עכשיו.

מחר תמונה שלי אמורה להופיע בעיתון במטרה לעשות לי קצת יח"צ. מקווה שסוף סוף יגיעו הזמנות לאודישנים, אני מצפה להם כבר המון זמן.

סופ"ש מעולה שיהיה