"היא לא תגיע."
"סלח לי?"
"הרי הצל שלך כבר ארוך כמו השדרה הזו. חמש יונים כבר עפו דרומה. הילד דרך על העלה והכלב רחרח את הספסל. אם זה לא סימן, מה כן? אתה מבזבז את הזמן שלך. קום ולך, לפני שטיפת הכבוד האחרונה שלך נוטפת ומתאדה על המדרכה."
"מה אתה שח?"
האיש התיישב על הספסל לשמאלי והושיט לעברי שקית עוגיות; סירבתי בנימוס מתוך הרגל. הוא היה חיוור והדיף ריח לא ברור שלא היה נעים אבל גם לא לא נעים. הוא אסף עוגייה אל פיו, לעס היטב ובלע, וכחכח בגרונו לפני שהחל לדבר.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ילד. רואים את זה בעיניים היפות האלה שלך, בשיער המסודר למשעי, בחולצה האלגנטית ובנעליים המצוחצחות. הרי מרגע שיצאת מהבית ידעת שהיא לא תגיע. את האכזבה שלך קולטים גם ברהט. אתה משדר חשש למרחקים. היא לא תגיע, ושנינו יודעים את זה. ציפור שישית דרומה בשביל המזל, מה? זה לא ממש היום שלך."
"מה הקטע עם הציפורים?" שאלתי. הוא צחק.
"אוה, זה רק העולם שמשדר לך סימנים שכבר שיננת בעל פה לדברים שידעת מראש."
"ואיך זה עובד?"
"פשוט מאוד," הוא הרצין. "אתה לוקח נשימה עמוקה ומחליט. אני עכשיו מחליט שאם יעבור פה כלב בדקה הקרובה, לא אפגע מברק לפחות עד מחר בצהריים."
ואכן, כעבור ארבעים ומשהו שניות, עבר שם כלב. נאנחתי בתסכול.
"אבל זה בכלל לא הוגן," סיננתי, "השמים בהירים לחלוטין. זה אמצע הקיץ. מה הסיכויים שתפגע על ידי ברק?"
האיש חייך בלעג. "זה לא הופך את זה לפחות אמיתי. נסה אתה."
היססתי. הזר הזה מדבר שטויות מוחלטות! ועדיין, שינסתי מותניי, עצמתי עיניי, ולחשתי:
"אם תעבור פה אישה עם עגלת תינוק בעשרים השניות הקרובות, היא תגיע מיד כשהבחור עם הגיטרה בפינה יפסיק לנגן את השיר האיום הזה."
האיש לשמאלי צחק באופן בלתי נעים והחל לספור בקול רם. הוא הגיע למספר שמונה עשרה כשבכי של תינוק נשמע, ואחריו קול גלגלים ועקבי נעליים, ואז רעם איום ומחריש אוזניים שגרם אפילו לבחור עם הגיטרה להפסיק לנגן.
"לברוח!" הוא צעק בקולו הצרוד, ואני קמתי מהספסל והתחלתי לרוץ ומעדתי. צעקות נשמעו מאחורי ומתחתיי, ריח של בשר חרוך עלה באוויר, ואני פקחתי את עיניי.
"הגעת!"

-

זה אבסורדי ומטופש ונהניתי כמו שלא נהניתי כבר יותר מידי זמן.