?WHY

פתיחת השבוע הייתה דיי מעצבנת אבל כאשר מביטים על כל התמונה, היום עבר בצורה לא רעה בכלל.

נדמה לי אני המטורפת היחידה שמוכנה לקום איזה שלוש שעות לפני העבודה סתם בשביל הבטלנות של הבוקר, רק שלבסוף הבטלנות שלי קיבלה הארכה.

אני אסביר לכם, התחלתי לעבוד בטופ טן, הכל אחלה בסך הכל, אבל אם יש רק דבר אחד שעיצבן אותי עד כה זה קיצור שעות המשמרת שלי.

זאת אומרת, "תגיעי ב12 וחצי במקום 12 ותסיימי שעתיים לפני כי אין עבודה", אבל הבעיה היא שאני צריכה עבודה. 

כרגע אני לא נוגעת בעניין, עבדתי כולה יומים שהייתי אמורה לעבוד קצת יותר, אבל נראה איך השבוע הזה יעבור ואז אחליט מה אעשה. 

אם נתמקד בעוד עצבים של היום זה הכאב גב שספג 3 נורופן ושאיפה ליותר, הליכה בשמש, אוטובוסים מפוספסים והתארגנות למקומות בלחץ בשיא החום. 

אבל כמו שאמרתי, בסך הכל היום היה לא רע. מצאתי שמלה לנשף, התמזלתי עם חברה שיש לה שמלה מדהימה שיושבת עלי בול. אכלתי סושי (אהבה! אהבה! אהבה!) והיום נגמר עם ישיבה עם כמה חברים. 

היום הזה יהיה טיפה יותר רגוע מאתמול ואנצל זאת למטרות שאני אוהבת לדחות ופשוט אמשיך להביט בתמונה הגדולה שבסך הכל, שום דבר לא רע. 

יום טוב ושמח שיהיה לנו 

איך אפשר לאהוב מחדש? כי אני אתן הכל למען זה. 

אני מרגישה את מה שלא בחרתי להרגיש, ומה שאני בוחרת נראה כל כך קשה להשגה. זה לא הפחד שלי לעזוב, זה לא ההרגל וכל מה שבנינו יחד בשלוש שנים שלמות, זה פשוט כי אני לא רוצה להתקיים בלעדיך. 

כל התקופה האחרונה באמת מעורפלת, ואולי אפילו יותר מדי. אני עייפה מדי לכל החוסר איזון ברגשות שלי, אני פשוט רוצה להרגיש. אני רוצה להרגיש הכל, אני רוצה שהלב שלי יקרע מרוב הרגש ואני פשוט לא מצליחה.

איך אפשר לאהוב מחדש? 

סיימתי 12 שנות לימוד ואני עדיין לא יודעת עד כמה עיכלתי את זה. 

או שהשלמתי עם העובדה הזו כבר מזמן או שאני נמצאת באיזה שלב הכחשה ובו אני אדישה ברמה מטורפת. אבל, פשוט סיימתי.

אבל אני כן רוצה לכתוב על זה, כי 12 שנים זו חתיכת תקופה עצומה בהתחשב שזה מהווה יותר מחצי הזמן בו אני קיימת.

זו הייתה תקופה נפלאה ואני לא צריכה לחכות שנה או שנתיים בשביל להבין זאת. חלק ממני רצה לסיים ולהרגיש את הסוף אבל החלק השני שבי לא רוצה שהתקופה הזו תסתיים לעולם. 

את גיל 18 עברתי, הרגשתי איך הרגל שלי נוטה לכיוון העולם שמצפה לי בפינה ועכשיו? אני מרגישה את הרגל הזו יוצאת לגמרי החוצה ובאמת שאני לא יודעת למה לצפות. כעת? שום מסגרת לא מכתיבה את "גורלי" ואני כבר לא מוכנה מראש לזה שתהיה בגרות כזאת וכזאת , שיהיה לי מבחן כזה וכזה , אפילו הספרים שקיבלנו ידעתי עליהם מראש. 

ועכשיו, כל מה שידוע לי זה רק הכותרת של הסיפור החדש אליו אני נכנסת "צה"ל" ומה בו?  

הרצון שלי להתגייס נבע מהרצון לפרוח, להתקדם ולצבור ניסיון בחיים ובמקצוע בו בחרתי. כמובן שהאינטרס הוא לא אישי לגמרי, אני יודעת שאתרום לצבא וכל אחד ירוויח ויתן מעצמו, אבל השאלה החשובה ביותר היא מה יהיה באמת.

12 שנות לימוד האלה בהחלט שינו אותי, לימדו אותי והעניקו לי חוויות שלעולם לא אשכח. גיליתי את האדם שבי דרך המסגרת הזו, חלק מהאישיות שבי היא בזכות המסגרת הזו ואולי איפשהו לא מיציתי הרבה מדי ממה שהשנים האלה יכלו להעניק לי, אבל זה לא הזמן להצטער אלא להביט קדימה ולעריך את מה שיש.

אז, להית' בית ספר ושלום העולם האמיתי. בוא נשאיר את הרושם הראשוני הכי טוב שרק אפשר.