אלה היו שבועיים מטורפים בהחלט. רצף תהליכים הקצר הוא עזרה בסניף רחובות, העברה לסניף רחובות, התלמדות להיות אחראית משמרת, להיות אחראית משמרת, לחזור לאשדוד. רצף תהליכים הזה מכליל בתוכו מטען כבד של רגשות ומחשבות שלא עזבו אותי במנוחה במשך כל השבועיים האלה, הייתי מותשת גם נפשית וגם פיזית.
קיבלתי חתיכת זריקה למים מה שלרוב אני כבר רגילה משאר העבודות, אבל כאן הרגשתי שאני פשוט טובעת בלי היכולת להרים למעלה את הראש ולנשום.
לא היה לי זמן להסתגל לשום שלב ברצף התהליכים הזה, הכל קרה מהר מדי והכל גזל ממני כל כך הרבה זמן.
אז חזרתי לאשדוד ואבן עצומה ירדה ממני.
אני לא חושבת שזה כל כך רלוונטי שאתחיל לפרט מה קרה ומדוע, האמת היא שאת הסיפור הזה שמע כל אדם שרק יכולתי לפנות אליו לעצה. אבל מה שרלוונטי שאני חזרתי לנשום.
"רק אל תהפכי את ההחלטה הזו להרגל" הוא אמר. הדעה שלו הייתה שונה מהשאר שתמכו בהחלטה שלי לעזוב אך הוא בחר דווקא בקידום הזה, בשעות האלה למרות כל הדברים שהקשו עלי נורא.
אני מודה. אני אדם שלפעמים עושה ראש קטן, לפעמים אני בורחת ולא מתמודדת ולוקח לי הרבה זמן לעמוד מול משהו. אבל ישנן החלטות שבהן עלי לבחור מה יעשה אותי יותר מאושרת, וכרגע אני לא מוכנה לוותר על עצמי ועל הכל למען עבודה במיוחד שאני חודשים ספורים לפני הגיוס.
לפעמים לאחוז במשהו ולא לוותר יכול לגרום ליותר נזק מאשר לתת לזה ללכת..
אז חזרתי לנשום, ולא משנה איך זה נראה, נשמע או כל דבר אחר - אני מאושרת.
כינוי:
Anastasia.h
בבלוג זה
בכל הבלוגים
