האמת היא שהתגעגעתי לכתיבה.
זו לא פעם הראשונה וזו לא תהיה הפעם האחרונה זה בטוח, כי זה פשוט בטבע שלי, לעזוב.
אני עדיין לא החלטתי סופית איזה בן אדם אני באמת, האחד שעצלן ודחיין יותר מדי או שפשוט אני מאבדת את הטעם בקלות. אני דיי מאמינה שאני שניהם שהשילוב ביניהם גרוע.
אבל, הרגשתי את העקצוץ הזה בלב ועימו אין סופן של מחשבות שהגיעו מגעגוע לכתיבה לחיים שלי עצמם.
5 שנים שלמות הבלוג הזה קיים חשבתי לעצמי, 5 פאקינג שנים, והגעתי למסקנה שאני רוצה לחיות.
הרגשתי זאת פעם, לפני יותר מ3 שנים בהם הכרתי אותו, הוא גרם לי להרגיש חיה וכעת אני רוצה יותר. אני לא מנצלת את כל מה שהעולם מעניק, זנחתי כמעט כל דבר אפשרי ושקעתי ובזבזתי את הזמן שלי על דברים שחשובים פחות.
אני צריכה את זה. אני צריכה את הרצון הזה לכתוב כי פשוט יש לי על מה בלי להשאר חסרת מילים. אני צריכה לחוות יותר, להרגיש יותר, לעשות יותר.
אני לא יכולה להתחבא עוד מאחורי המסכה הדחיינית והנוטשת, אם אני נמצאת במערכת יחסים כבר מעל 3 שנים ועדיין לא נמאס לי (יש רגעים אבל אי אפשר בלעדיו), אז אני יכולה הכל.
אני צריכה לחזור לתחום האומנות, להתחיל כבר ללמוד נהיגה שאני דוחה כבר שנתיים(דחיינית אמרנו לא?) ולחשוב על עוד דברים, דברים חדשים שאני יכולה לנסות בלי שדבר יגביל אותי ופשוט לחיות.
ועכשיו? אני מרגישה חיה יותר מתמיד, וכעת? אני צריכה להלחם בעצמי. בהרגלים הדפוקים שלי שמונעים ממני את מי שאני באמת.
כל כך התגעגעתי לכתוב.
כינוי:
Anastasia.h
בבלוג זה
בכל הבלוגים
