להתקדם, תוך כדי תנועה

בעוד 10 דקות פחות או יותר אצא מהדלת של המשרד ואהיה חופשייה ממנו ליומיים וחצי הקרובים.

בעוד יום וחצי פחות או יותר אשב בים בלילה בחברת החברים-הכי-טובים שלי, יחדיו נחגוג יום הולדת לחברה יקרה, יש מוזיקה, יש תאורה, יש אלכוהול, הולך להיות מגניב.

את הדילמות שלי לגבי החבר-לשעבר עוד לא פתרתי. לא ברור אם אי פעם אפתור אותן או שהן פשוט ישארו לנצח תחת הכותרת 'דילמות' עד שהצ'אנס שלי יחלוף מהעולם, עד שהוא ימצא מישהי אחרת או סתם יפסיק לאהוב אותי. אני נוטה לעשות את זה לעצמי - לרדוף רק אחרי הבלתי-מושג, ולקחת את המושג כמובן-מאליו. למרות שהשתניתי, אני עדיין משתנה (כולנו משתנים למעשה, כל הזמן, אבל זו לא הנקודה), אני כבר לא ילדה קטנה או טינאייג'רית טיפשה שמחפשת את הריגוש שבגוף, את הסקס הסתמי, את המרדף אחר הלא-רצוי-באמת. אני רוצה שלווה, אני רוצה שקט נפשי. אני רוצה אהבה רגועה, או סוערת, לא משנה, העיקר שתשרה עליי ביטחון. נמאס לי ממשחקים וממרדפים שטחיים. בגרתי ועייפתי.

בינתיים, כאמור, כל הנושא הנ"ל נדחק לצד - כי יש בי את ההתרגשות המיוחדת הזו השמורה לשעה זו בימי חמישי בשבוע, גם אז היא לא תמיד מגיעה. רק כשאני יודעת שצפוי לי סופ"ש מהנה במיוחד, בחברת האנשים שאני אוהבת, שלא רק שלא הולך להיות משעמם אלא הולך להיות חוויתי ומסעיר במיוחד. אפילו 2 המשמרות (הערב ומחר בבוקר) הצפויות לי בעבודתי השניה כמלצרית לא יכולות להעכיר את מצב רוחי כהוא זה, למעשה ההפך הוא הנכון - המשמרות הללו הן אפשרות להרוויח עוד כסף, ומלבד זאת אני מסתכלת עליהן כעל "משחק מקדים" ארוך לפני הדבר האמיתי - ערב שישי.

לאחרונה אני מתעוררת כל יום עם חיוך, לרוב בלי סיבה, פשוט כדי להעביר לגוף שלי מבחינה פיזית את תחושת החיוביות, כדי שהיא תחלחל גם לראש, וכדי שיהיה לי יום טוב ושמח, שאנשים רעים לא יצליחו להעכיר אותו ושהשטויות של הבוס שלי בעבודה לא יזיזו לי. ואתם יודעים מה? זה עובד. אני מרגישה טוב יותר, אני מרגישה יפה יותר כי אני מחייכת המון, אני קורנת (לא משנה שבפנים אני מתלבטת כרגע בשאלה מאוד חשובה לגבי העתיד, אם יש כזה, עם החבר-לשעבר ולגבי הלימודים ושאר דברים קריטיים למדי, ולפעמים אני גם סתם מבואסת או מדוכדכת, אני תמיד משתדלת לחייך, וזה משפיע). ברגע זה אני מרגישה קורנת למרות שאני אפילו לא מנסה לחייך. טוב לי. טוב לי באמת ובתמים. וברגעים האלה אני אוהבת לכתוב גם אם אין לי שום דבר להגיד - רק כדי לחזור ולקרוא את מה שכתבתי ברגעים קודרים או קשים, ולראות מעבר למילים (כי למילים בפוסט הזה באמת אין משמעות, הן פה רק כדי להעביר תחושה) - לראות אושר, שמחה, חיוך, יופי, ציפייה, אופטימיות, אהבה . לזכור גם ברגעים הגרועים ביותר שיש גם רגעים אחרים, שיהיה יותר טוב, שבסופו של דבר תמיד מגיע הטוב, גם אם באיחור.

אני יודעת שיהיה לי טוב, בכל תחום בחיים, אני רק צריכה להאמין בזה מספיק חזק ולסמוך על האינטואיציות שלי, יש לי אחלה ראש. יהיה לי טוב תמיד. יהיה לי טוב תמיד. יהיה לי טוב תמיד.

הלכתי להינות מהסופ"ש בחברת האופורייה שלי.

שיהיה לכולם סופ"ש קסום

מה אתם מחפשים בבן הזוג האידיאלי מבחינתכם (ברמה המציאותית, לא כדוגמת האביר על הסוס הלבן)?

אני מחפשת מישהו שיהיה החבר הכי טוב שלי, שאני אוכל לדבר איתו על הכל, שיהיה לו חוש הומור ושיזרום עם חוש ההומור שלי, שיקבל אותי כמו שאני ולא ינסה או ירצה לשנות אותי,שאני אמשך אליו, שיגרום לי להרגיש יפה מושכת וסקסית, שתהיה ביננו כימיה במיטה, שנוכל לבלות ביחד כמה ימים רצופים בלי לעלות אחד לשני על העצבים ולהוריד אחד את השני מהפסים, שיכיר את השגעונות שלי ויקבל אותם, שלא יחטט בעבר המיני שלי ושיקבל את העובדה שהיו לי חיי זוגיות/חיי מין לפניו ושלא יתחקר אותי יותר מידי בנושא, שיסתדר עם חברות שלי ושהן יאהבו אותו, שיהיה סבלני ורגוע נוכח האופי הסוער והאובר-דרמטי מידי פעם שלי, שיידע לא לקחת אותי קשה או ברצינות מידי בסיטואציות מסויימות - שימתן אותי, שידע להתרחק ולתת לי זמן להתקרר כשאני כועסת, שלא ייקח אותי ללב כשאין צורך, שישלים עם הפגמים שלי, שייתן לי את הספייס שאני צריכה ולא יחנוק, ועם זאת שיהיה תמיד באיזור, שלא יהיה חבר של פעמיים בשבוע או כזה של סקס ותו לא.

כמה חשובה לכם התעסוקה של בן הזוג או האדם איתו אתם בוחרים להעביר את הזמן, כרגע - ואולי יום אחד את כל חייכם? מן הסתם שזה חשוב, אבל האם זה חשוב כרגע עד כדי כך שזה יכול להיות הדבר שיקבע אם כן או לא תשארו בתוך הקשר? כמובן שכולנו רוצים מישהו רציני ברמה האינטלקטואלית/לימודית/וואט-סו-אבר, שיידע מה הוא רוצה מעצמו ושיהיה לו גב כלכלי. אבל האם היעדר הדברים הללו הם עילה לפרידה, לפירוק החבילה? בעיקר בגיל 25 (שלו), כשאומנם זה לא בדיוק חייל משוחרר, אבל עדיין כל העתיד לפניו, ותמיד אפשר לשנות, ויש כאלה שמתבגרים ומתפכחים מאוחר יותר מאחרים, וכו' וכו' ?

אני לכשעצמי, תקועה בגיל 23 וחצי בלי שמץ של מושג קלוש במה ארצה לעסוק כשאהיה גדולה (אני לא כבר גדולה? ), חסרות לי בערך חצי מהבגרויות על מנת להוציא תעודת בגרות מלאה, על פסיכומטרי אין מה לדבר בכלל - הבנתם את התמונה. אז מי אני שאדרוש מבן זוגי או בכלל ממישהו לדעת איפה הוא עומד, ואיפה הוא רואה את עצמו בעוד 5 שנים??

אחרי שיחה רצינית עם אחת החברות הכי טובות שלי הבנתי שכל חיי אני משליכה את ההתלבטויות המקצועיות שלי והתסכול עקב המחסור בבגרויות וכו' וכו' - על בני הזוג שלי, אני מחפשת מישהו שייתן לי כביכול גב, שאני אוכל לקבל ממנו זריקות מוטיבציה ודחיפות קדימה ובעזרתו אני אקום ואשנה את מה שעליי לשנות.

זה לא עובד ככה.

בן זוג לא אמור להיות עוגן לבעיות אישיות מקצועיות או תעסקותיות, הוא כן יכול לתמוך ולעזור ולהציע, אבל אי אפשר לבחור בן זוג לפי התעסוקה שלו, הרצינות האקדמאית שלו, או לפי השאלה האם הוא גר לבד או עם ההורים, או האם הוא מתוכנן לצאת מהבית של ההורים בקרוב. מה שאני בעצם אומרת זה שהשינוי תלוי אך ורק בי. ברגע שאני אחליט לשנות את ההתנהלות שלי בחיים וארצה להתחיל לפעול כדי שבאמת ייצא ממני משהו ואני לא אצטרך להקרע כל החיים ב-2 עבודות של משכורת מינימום - אז אני אוכל להתחיל לשנות. אני לא יכולה להסתמך על מישהו שיבוא ויכריח אותי להיעשות רצינית יותר, להתחיל לקבל החלטות ולהבין שהגיע הזמן לשינוי. אני מרגישה שאני מתחילה לחזור על עצמי, אני פשוט כל-כך מבולבלת ולא יודעת מה לחשוב כבר, מה לעשות ואיך לפעול.

הייתה לי אהבה גדולה, אהבה טובה עם בן אדם מדהים, בחור טוב וישר, שתמיד נותן מעצמו לכולם, איפה שצריך הוא היה נמצא ומושיט יד. אומנם היינו ביחד רק חצי שנה אבל הספקנו המון. היינו ב-2 צימרים, טיילנו בארץ, נסענו באופניים, הגענו אפילו לאילת למרות שזה היה לשעות ספורות. עשינו חיים משוגעים. הקשר היה כה אינטנסיבי ששקלנו אחרי 4 חודשים לעבור לגור יחד (זו הייתה יכולה להיות טעות ואני שמחה שזה לא קרה), מה שמנע את זה היה מצוקה כלכלית של שנינו והחלטנו לדחות את הרעיון. הוא אומנם עוד לא היה החבר הכי טוב שלי, אבל בהחלט יכלתי להגיד לו הכל, הוא תמיד היה שם בשבילי וגם כשידו הייתה קצרה מלהושיע, כשהיו תחומים שהיו מעבר להבנתו הבסיסית או לידע הכללי שלו - הוא עשה כל שביכולתו כדי לעזור לי, להקשיב לי, להיות שם תמיד, כל כולו. חברות שלי היו משוגעות עליו, הוא הסתדר איתן מעולה, אני אהבתי את החברים שלו, ולמרות שההתחלה לא הייתה להיט - לימדנו אחד את השני מה אנחנו אוהבים במיטה ולמדנו לעשות אחד לשני הכי טוב שיש. היה לנו הכל. אבל בשלב מסויים התחלתי להרגיש מועקה, היה לי קשה עם העובדה שאני קמה כל בוקר לעבודה ב-06:00, ולעיתים ממשיכה מיד אחכ לעוד משמרת בעבודה השניה, והוא מסוגל להתבטל במיטה עד 13:00, בלי רצון לחפש עבודה, בלי רצון לתעסוקה, בלי רצון ללמוד משהו, פשוט לחיות באווירה של שאנטי, של לעשות כיף כל היום. בלי מחוייבויות או מסגרות כל שהן. הבחור בן 25, גר עם ההורים, ולא נראה שזה עומד להשתנות בזמן הקרוב (גם אותם זה לא מטריד כהוא זה), בלי חסכונות או תכניות מיוחדות, פשוט חי את הרגע. ואני, שחונכתי וגדלתי על הערכים של עבודה קשה והידיעה שאין טוב בלי רע, כי בלי הרע לא תוכל להעריך את הטוב -אז כדי להעריך את החופשות וסופי השבוע ואת כל הכיף, חייבים לעבוד בשביל זה. אני הסתכלתי על ההתנהלות שלו מהצד ולאט לאט הרגשתי איך אני הולכת ונהיית מתוסכלת, ולא מקינאה חלילה, אלא מיאוש, מכעס כלפיו על זה שהוא בכלל לא מוטרד מהעתיד, מהעובדה שבקושי יש לו כסף לדלק שלא לדבר על יציאות, בילויים, מגורים משותפים, תכנונים להמשך הדרך.. וכדומה. ערכתי איתו מספר שיחות בנושא, הבהרתי לו שהמצב מטריד אותי ושהייתי רוצה שהוא לפחות יראה נכונות לשינוי, ולא בגלל שמעניין אותי אם יש או אין לו כסף, או אם יש או אין לו תעודה של מקצוע כלשהו ממכללה או אוניברסיטה כלשהי (מה גם שלי בעצמי אין את הדברים האלה), אלא בגלל שאהבתי אותו, ודאגתי לו ורציתי שהוא ידאג לעצמו גם כן, שיסתכל קצת קדימה אל מה שנמצא מעבר לסוף השבוע הקרוב או להיום בלילה, שיבין שאם יתחיל עכשיו לעבוד ולחסוך יקח לו זמן עד שיוכל להשכיר לעצמו דירה, ושאם יתחיל עכשיו להשלים בגרויות יקח לו לפחות שנה עד שיוכל להתחיל להתארגן על לימודים גבוהים יותר. שהוא חשוב לי ושהעניינים האלה חשובים לי, שקשה לי לראות אותו לא עושה כלום עם עצמו וזורק את כל העתיד שלו לטימיון בשביל עוד שעות שינה ועוד בילויים ועוד חוסר-מעש טוטאלי. בכל אחת מהשיחות הוא תמיד הסכים איתי, אמר שאני צודקת, ושבכלל לא מגיע לו מישהי כמוני, ושלי מגיע יותר טוב (זאת לא הנקודה בכלל וזו לא הייתה הנקודה בשום שלב בדרך. מה גם שזו שטות גמורה כי במה אני יותר טובה ממנו? כי אני מחזיקה בעבודה, או ב-2 עבודות? נו באמת...).

הנקודה היא שכל השיחות שניהלתי איתו בנושא (והיו לא מעט) וכל דמעות התסכול ששפכתי (המון) לא שינו כלום. הייתה לו עבודה קבועה שהוא הירבה לאחר אליה, לצאת מוקדם, להבריז מימים שלמים - הרגשתי שהמצב רק הולך ומדרדר מבחינתו אז בשלב מסויים כשהרגשתי שהגיעו מים עד נפש החלטתי לעזוב. הגעתי למסקנה שאם כיום אני מתקשרת אליו בבוקר בשעה שהוא אמור להיות כבר בעבודה כדי לגלות שהוא טרם התעורר - מה יהיה בעתיד? אם נרצה להקים משפחה, לדוגמא? אני אגדל גם אותו וגם את הילדים? כל העול ייפול עליי? הרגשתי שאני צריכה להיות המבוגר האחראי בכל סיטואציה שהיא. ולא הרגשתי שאני מוכנה לזה, אז נפרדתי.

מאז עברו חודשיים וחצי, חודשיים וחצי בהם אני מנסה להמשיך הלאה, ניסיתי לתפוס מרחק וגם הצלחתי לתקופה ארוכה להמנע מלהתקשר או לראות אותו, אבל תמיד הייתי נשברת בסוף, והוא אף פעם לא היה מתנגד לפגוש אותי, גם בידיעה גמורה שזו תהיה פגישה חד-פעמית, שלא תשנה את הסטטוס שלנו כ-לא-ביחד ואחריה הוא לא ידע מתי הוא יראה אותי או ישמע ממני בפעם הבאה, אם בכלל. גם הצלחתי להכיר כמה אנשים מאז, לא חיפשתי את זה, לא חיפשתי אותם - אבל הם הגיעו, וכמו שהם הגיעו כך גם נעלמו. לא הייתי ואני עדיין לא מוכנה לקשר גופני נטו, הם (כל אחד בסיטואציה שלו, מהסיבות שלו, יהיו אשר יהיו) לא חיפשו משהו רציני, לא איתי על כל פנים, וכך דרכינו נפרדו כשהם שהן נפגשו. בזמן הזה יצאתי, ביליתי, נהניתי, עשיתי ספורט, ירדתי במשקל, חידשתי והעמקתי קשרים עם חברים קצת יותר רחוקים שהזוגיות האינטנסיבית שלי לפעמים עמדה בדרכי לשמור על הקשר עימם (עניין של סדר עדיפויות, אתם יודעים איך זה), חברות שלי חזרו להיות כל עולמי, והתרגלתי לישון לבד, התרגלתי לעצמי, והתחלתי ללמוד לאהוב את עצמי באמת. אני עדיין מתרגלת.

ועכשיו אני כבר לא בטוחה, אני לא יודעת אם הפרידה הייתה הכרחית. כלומר, אני לא חושבת שמאוחר מידי להשתנות, אני לא חושבת שהבן אדם יגור עם ההורים עד גיל 40 או ירצה לחיות חיי בטלה חסרי מעש ו/או טעם (לדעתי, לדעתו יש בחייו הרבה טעם אחרת מן הסתם הוא לא היה חי אותם בדרך בה הוא חי אותם). הבנתי כבר שהפואנטה בקשר רציני הוא לא למצוא מישהו שידחוף אותי למצות את הפוטנציאל שטמון בי, אלא למצוא מישהו שיאהב אותי ושיעשה לי טוב, שיהיה לנו טוב ביחד ושאני אראה את העתיד שלי איתו. היה לי את כל הדברים האלה איתו, היה לי את כל העולם איתו, וזרקתי הכל בגלל חוסר אחריות וחוסר רצינות אך ורק מבחינה תעסקותית ולימודית (לא שזה מעט, אבל זה גם ממש אבל ממש לא הכל). ועכשיו אני כבר לא בטוחה.

אין לי ספק שאני אמצא מישהו אחר, אני לא חושבת שהוא האחרון והיחיד שאי פעם יאהב אותי, אני יודעת שאני יכולה להיות מאושרת עם מישהו אחר (שיגיע מתי שיגיע, זמן בכלל לא משחק פה תפקיד מבחינתי) וגם לבד כרגע אני מסוגלת להיות שמחה ולהינות. השאלה אם יש טעם, אם זה לא בזבוז. אני עדיין אוהבת אותו, הוא אוהב אותי בוודאות, אז לא עדיף לשים בצד את כל השאלות הגדולות לגבי העתיד ולהינות מהאהבה שלנו כמו שהיא בהווה? מי יודע מה יהיה בעתיד ואם בכלל נרצה להמשיך יחד? אבל אם אני אחזור וזו תהיה טעות - אני לא מסוגלת לעשות את זה, לא לו ולא לעצמי, לשבור לשנינו את הלב בפעם השניה. אין לי כוחות נפשיים לקבל החלטה שגויה ולעמוד בעוד פרידה ממנו. ואיך אפשר לדעת בוודאות? ובכן, אי אפשר. כמו שאמרתי אתמול לחברה שלי - הלוואי שהייתה לי מכונת זמן שהייתי יכולה לחזור אליו ולנסוע חודשיים קדימה לעתיד כדי לראות איך אנחנו מסתדרים, אם אני אוכל להתמודד עם החוסר-רצינות והבטלנות שלו ולחיות איתן בשלום, ופשוט לאהוב אותו כמו שהוא.

אני בוחרת לפתוח פה את הלב שלי ולפרוש את ההתלבטויות שלי גם בגלל שאין לי שום דבר אחר בראש כרגע, וגם כי לפעמים דווקא אנשים שלא מכירים אותך יכולים להגיד לך באופן הכי אובייקטיבי בעולם את הדברים שבחיים לא היית חושב עליהם, ולפתוח לך את הראש לחשיבה שונה, ואולי בעזרתכם אני אצליח להגיע לאיזושהי החלטה או לפחות אדע לאן לנתב את המחשבות שלי,

מאוד חשוב לי לקבל תגובות לפוסט הזה, שהיה מעט ארוך ומתיש, אבל כל מילה בו נכתבה ונבחרה בקפידה אחרי מחשבה רבה.

אני לא מוכנה לעוד שיברון לב. אני לא מוכנה להיות אחראית לפגיעה נוספת בבן אדם הזה. הוא מדהים ואני אוהבת אותו.

השאלה האמיתית היא, האם זה יספיק. האם זה פרקטי להתעלם מהעתיד (או יותר נכון לא לחשוב עליו בכזו אובססיביות פדאנטית כמו שאני עושה) ופשוט לחיות עם מה (ועם מי) שטוב לי, ולהיות מאושרת.

עניינים ברומו של עולם.

מאז שניסיתי לצפות בסרט 'הסוד' ונתקעתי אחרי 1/2 שעה והפסקתי מפאת חוסר-ריכוז משווע - לא חזרתי לנסות. אני עוד אצפה בו, אבל הבנתי את העיקרון, גם שמעתי עליו קודם. למרות הכל אני לא מזלזלת ומוכנה לנסות, ואם מה שדרוש ממני הוא שעה וחצי על התחת לצפות בכל הסרט מתחילתו ועד סופו - אני בהחלט מסוגלת לעשות זאת.

בינתיים, יצא לי להגיע לספריה, שם נתקלו עיניי בספר לב חושב - מוח אוהב והחלטתי לנסות אותו. ביום שישי לקחתי את הספר ואת עצמי ונסעתי לשעתיים וחצי של ניקוי ראש ושלווה נפשית בים. מה שיפה בספר הזה - בין השאר (הסופר מתייחס לכך גם בהקדמה שלו) הוא שאין זה ספר ככל הספרים שצריך לקרוא מההתחלה לסוף לפי הסדר הקבוע. כל פרק או שניים מדברים על נושא אחר: שלווה, חברות, צחוק, שינוי, אופטימיות ועוד ועוד ועוד. אז דפדפתי, קראתי, עיינתי, אהבתי את מה שקראתי עד כה, ובהשראת הספר הזה (מאמינה שיגיע גם פוסט בהשראת ה'סוד' אבל לא מרגיש לי כרגע...) התחלתי לכתוב, במקרה היה לי מעין ספרון שחברה נתנה לי, ועט. אז נכון שזה לא נוח לכתוב בתנאים של הים, בעיקר עם החום והזיעה - אבל תסמכו עליי שכשאני חייבת לפרוק - אני אמצא דרך לכתוב ויהי מה.

הייתי רוצה לשתף אתכם במה שכתבתי, אז הנה זה כאן, מילה במילה:

אני רוצה להפסיק לכעוס כל הזמן - להפסיק להאשים את כל העולם ולהתחיל לקחת אחריות על עצמי ועל המעשים שלי ועל הדרך בה אני מנהלת את החיים שלי, אני רוצה להפסיק לחכות שדברים ישתנו מעצמם, שהזדמנויות פשוט ינחתו עליי מהשמיים, אני רוצה להחזיר לעצמי את השליטה במחשבות ובמעשים שלי ולשנות את החיים שלי. מגיע לי הכל - מגיע לי להיות יפה וכוסית, מגיע לי להיות מצחיקה, מגיע לי להיות חברותית ומגיע לי שאנשים יאהבו אותי, מגיע לי להיות מוצלחת ומגיע לי לקדם את החיים שלי ולמצוא להם משמעות. אני בחורה אינטיליגנטית מעל הממוצע, עם ידע כללי עצום ואוצר מילים וכושר ביטוי יוצאים מן הכלל, אני לא לוזרית! מגיע לי לדעת ולהבין שאני מוצלחת ולעשות משהו עם המידע הזה, לא חסר לי כלום בחיים - יש לי זוג הורים - נשואים באושר (יחסי), יש לי סבא אחד שתמיד חושב קודם כל על המשפחה שלו ורק אחכ על עצמו, יש לי עיניים שרואות, אוזניים ששומעות, אף שקולט ריח, יש לי זוג ידיים וזוג רגליים ואחלה גוף, יש לי ראש כדי לדעת איך להשתמש בכל אלה, יש לי אחות - אני לא בת יחידה ובודדה, יש לי מיטה לישון וגג מתחת לראש ותמיד יש לי מבחר עצום של אוכל כמו במסעדה - רק לבחור, יש לי מספיק כסף משל עצמי כדי שאני אוכל להרשות לעצמי לצאת לבלות ולקנות כל מה שמתחשק לי, אני יכולה להרשות לעצמי לעשן ואם ארצה - אני מספיק חזקה כדי להפסיק. ההורים שלי לא מונעים ממני דבר ומעולם לא מנעו. יש לי כלב שתמיד יקבל אותי כמו שאני, ותמיד ישמח ויתרגש לקראתי. יש לי את החברות הכי מדהימות בעולם שמקבלות אותי ואוהבות אותי כמו שאני, שתמיד ידעו לסלוח לי ונשארו לצדי גם בזמנים הכי קשים שלי וגם כשהייתי רעה וכפויית טובה. יש לי כישרון כתיבה שאין להרבה אנשים שאני מכירה, יש לי ידע כללי עצום ואני אשת שיחה איכותית, יש לי מספיק כוח לעבוד בשתי עבודות, יש לי את האומץ שאין להרבה אנשים שגרם לי לקום ולטוס לאוסטרליה לבד למרות שמעולם לא ידעתי איך נראה שדה תעופה מבפנים לפני כן. יש לי מספיק ביטחון עצמי בשביל לא להיות צבועה, בשביל לעמוד על שלי ולהציג את הדעה/עמדה/השקפה שלי בחיים בלי להתבייש, יש לי יותר ניסיון עם בני המין השני ממה שלרוב האנשים יהיה אי פעם בחייהם. אני חזקה - התגברתי על נטישות, בגידות (לא רק של דברים אלא גם של חברות) פגיעות והרבה קשרים חולים, יש לי את השכל והאינסטינקטים לדעת מתי משהו/מישהו לא טוב לי ויש לי את הביצים לקום ולעזוב. גם אם זה אומר להשאר לבד. אני רוצה להפסיק לחשוב כל הזמן מה אחרים חושבים עליי ולהפסיק לדאוג מזה, אני רוצה לדאוג רק ממה שחברות שלי חושבות עליי ותמיד להקשיב להן, כי הן המראה שלי והן מכירות אותי לעיתים יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי. אני רוצה להפסיק להתעסק בזוטות כמו הבדידות שלי ומה אעשה הערב ולהתחיל לדאוג לעתיד המקצועי שלי, למצות את הפוטנציאל האדיר שאני יודעת שטמון בי, יש בי מספיק בשביל להיות מישהי חשובה וידועה שמרוויחה הרבה ועוזרת לאנשים, אני רוצה להיות אישה חזקה ועצמאית שבן זוג לחיים יוסיף לה אבל לא ימלא אותה, יהיה ליד אבל לא במקום, אני רוצה לקום כל בוקר עם חיוך, רוצה להפסיק להוציא אנרגיות על אנשים שזה לא מגיע להם ורוצה להעלים את כל הרגשות השליליים והתכונות השליליות שמסתובבים בתוכי: חוסר סבללנות, קנאה, טינה, כעס, תסכול, רחמים עצמיים, שנאה, נקמה, אגרסיביות, עצב, ייאוש, איבוד תקווה. אני רוצה להפסיק לפחד, בעיקר משינויים, רוצה לנסות עד שאצליח, רוצה לראות בכשלונות הזדמנויות לשינוי ולצמוח מהם. רוצה לא לדעת יאוש או תסכול יותר, אני רוצה להפסיק להיות מקובעת,  רוצה להפסיק להגדיר את עצמי ולחיות לפי ההגדרות של-עצמי כמו אנטיפתית או סוציומטית. אני לא אנטיפתית. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. אני רוצה מיליון חברים. לא התייאשתי מבני אדם ולעולם לא אתייאש - קושי הוא הזדמנות, כישלון הוא הזדמנות ואכזבה היא הזדמנות. אני בן אדם חברותי, אני בן אדם חברותי, אני בחורה חברותית, חייכנית ונעימה. אם הצלחתי להפסיק לחשוב שאני מכוערת כשאני מחייכת, אם הצלחתי להפסיק לחשוב שלא מתאים לי ללבוש חצאיות מיני ולנעול עקבים - אני אפסיק לחשוב על עצמי כעל בחורה של 3-4 חברות טובות ותו לא, מעמדן לא ישתנה בעיניי או בראשי אם אכיר אנשים חדשים אתחבר איתם ואתחבב עליהם. לעולם לא מאוחר מידי, הגיע הזמן לצאת מהקופסא, לצאת מהקיבעון ולצאת מהקיפאון. לעולם לא מאוחר מידי להתחיל להאמין מחדש באנשים, להפסיק לכעוס, להתחיל ללמוד, להכיר, לצחוק, להינות, להעריך. לעולם לא מאוחר מידי להשתנות. הגיע הזמן לא להפסיק לחשוב אבל כן להפסיק לחשוש, כן להפסיק לנתח מחשבות במקומות מיותרים, להפסיק לתת לראש שלי לשלוט בי, הגיע הזמן לחזור להאמין, הגיע הזמן להתנער ולזרוק הרגלים ישנים ורעים או אמונות ופחדים עתיקים. זמן להמציא את עצמי מחדש.

אני רק צריכה לקרוא את זה מספיק, וזה יחלחל בסוף. אני בטוחה.

ריצת 6 ק"מ (בעיקר כשלא הגעתי למרחקים כאלה של ריצה מעל לשנה) בהחלט מסוגלת לחולל פלאים למצב הרוח ולמצב הנפשי.

ואיכשהו למרות זאת לא נראה לי שיהיה מנוס אלא להתחיל ללכת לפסיכולוג. לפחות לנסות. אין לי כבר מה להפסיד.

פוסט בהשראת הסרט/ספר "הסוד" בהמשך.