הבלוג הזה עומד להיות הבלוג השלישי שפתחתי מאז ומעולם.
הראשון היה לפני כ-5 שנים, הוא ליווה אותי בתקופת טרום-הגיוס, במהלך השירות הצבאי, ומעט אחריו. הוא עדיין קיים. אני עדיין קוראת בו לפעמים, קוראת ומתעצבנת. רואה פונטציאל אדיר שמתבזבז על כל-כך הרבה שטויות ובולשיט. חצי מהפוסטים היו על כמה הכתיבה שלי גרועה (מה שעשה אותה גרועה היה עצם עובדת כתיבת הפוסטים האלה, ותו לא) וכל, אבל פשוט כל השאר הם על קשרים שהיו בחיי, בין אם עם החבר הרציני באותה תקופה (קשר שנמשך שנה, שהוציא ממני את הטוב ביותר בכל מובן, וזה התבטא גם בכתיבה, הפוסטים הכי טובים יצאו לי בתקופה שהיינו יחד), ואחריו - על כל השאר. והיו המון. בן זוג רודף בן זוג, חבר בא וחבר הולך, 'אף אחד לא הולך לקבל את הלב שלי' אבל את הגוף לא הייתה לי בעיה לתת, ואפילו לא למרבים במחיר בלבד. חשבתי שאני יודעת הכל, שראיתי הכל ושהבנתי הכל. שאני יותר חכמה מכולם ושאני למעשה מסתכלת על כולם מלמעלה ורואה כמה הם קטנים וטיפשים, כשהם רודפים אחרי אהבה ומאמינים בזוגיות.
היום, 5 שנים אחרי, אני, תודה לאל, הרבה יותר חכמה (אבל עדיין לא מספיק, אני לא מתיימרת להיות בעלת ההבנה הרבה ביותר בשום תחום שהוא, מלבד אולי ספרים וקריאה), אז החלטתי לנסות שוב, יצא לי לקרוא בהרבה בלוגים בימים האחרונים ב"שעות המתות" שיש לי בעבודה (כמו זו עכשיו שמאפשרת לי לכתוב בנחת), ברובם הייתי מבקרת קבועה פעם, מבקרת אך אף פעם לא מגיבה. אף פעם לא ידעתי מה להגיד, ומאז ומעולם היה לי המון מה להגיד. המגירות שלי מתפוצצות ונאנחות תחת עומס ה"מכתבים שלא ישלחו" למיניהם או סתם דפים זועמים בהם הייתי פורקת, פורקת כעסים תסכולים ומחשבות רעות. לא תמיד זה הספיק. תמיד נחמד לדעת שיש עוד מקום שאפשר להתפרק בו.
אני אוהבת לכתוב, מאז ומתמיד אהבתי, אני חושבת שאני גם די טובה בזה. גם אם לעיתים דרמטית מידי, אולי זה חלק מהקסם שלי 
.
הבלוג השני שפתחתי היה לפני כשנתיים וחצי, והוא היה בלוג שעסק כל-כולו בהפרעות האכילה שפיתחתי, לאט בזהירות, ובעיקר בשקט ארסי, בלי לשים לב, בלי לחשוש, בביטחון כה רב שמפתיע שלא הרגתי את עצמי. זה התחיל כמו אצל הרבה נערות אחרות, הייתי מלאה, רציתי לרזות, התחלתי לוותר על ארוחות, הבנתי שאי אפשר בלי ספורט והתחלתי לקרוע את עצמי, 5 פעמים בשבוע ואם אפשר גם 6 או 7 זה מצויין. אף פעם לא פחות. אם זה היה פחות מ-5 משמע אני לוזרית. סליחה, לוזרית כבר הרגשתי גם ככה, אז אני כלום. אפס. פחות מאפס. לאט לאט המחזור נפסק (מיותר לספר על כל התהליך, מה גם שיש לי נטייה טבעית לחפור ולפרט מעל לרצוי, אז אני מנסה להשאיר את עצמי מאופסת ולא "להתפזר" מה שנקרא) והגעתי למשקל של 48 קילו (על גובה של 1.62, בדיעבד זה לא נשמע כל כך רזה, אבל נראיתי זוועה, כמו ראש ענק שמחובר לגוף לא-לו. מה גם שהרבה מהמשקל באותה תקופה, וגם כיום האמת, היה מסת שריר), נכנסתי למן... נקרא לזה POWER-TRIP, הייתי שיכורה מההישגים שלי, מהעובדה שהצלחתי, שאני נכנסת למידה 32 (!) בג'ינס, שאני יותר רזה מאחותי (הקטנה ממני בשנתיים וחצי) שמאז ומעולם הייתי לי מודל לחיקוי, כוסית וקטנה, קומפקטית וחמודה. ואז התחלתי לעלות. לא הצלחתי להתמודד עם העובדה שעשיתי את זה, זה נראה לי כה לא הגיוני, ממש נבהלתי, נלחצתי, מיותר לציין ששנאתי את עצמי ועדיין הרגשתי פרה מגעילה, לא יכלתי לסבול מגע של אנשים, זרים או מוכרים - על הגוף הדוחה הזה. ואז התחילו הבולמוסים. עליתי כ-15 קילו בחודשיים. זה היה נורא. ודוחה. ומפחיד. לא הצלחתי להפסיק לאכול, הכל - בין אם נהניתי מזה או לא, רק המחשבה שזה היה טאבו גרמה לי להכניס לפה דברים שלא היו טעימים לי. כלום לא היה טעים לי. האוכל איבד מערכו, והפך לאוייב.
אני לא יודעת איך יצאתי מזה. לקח לי הרבה זמן, הרבה כוחות נפשיים, המון משברים, תקופות שחורות ושנאה עצמית, מנעתי את עצמי מכל היקרים לי ופשוט ננעלתי בבית, בחושך, עם האוכל. גם אז נעזרתי בכתיבה שלי. כיום, כשאני קוראת את כל הדברים שכתבתי בתקופה ההיא אני נבהלת, הכל כל-כך שחור, מרושע, אפל, חסר תקווה.
בשלב שלא יכלתי להתמודד יותר החלטתי לברוח, וטסתי לאוסטרליה, לבד, לראשונה בחיי עליתי על מטוס - וזה היה לסוף העולם, בלי אף אחד לצידי. כנראה ששם התחלתי להתאפס, כי לא הייתה לי ברירה. שם למדתי שאם אני לא אוהב את עצמי אף אחד לא יאהב אותי (ואף אחד באמת לא אהב, אבל זה סתם כי נפלתי על חבורה של אנשים טיפשים ורעים. עבדתי במכירת ציורי שמן וגרתי איתם באותה דירה במשך חודש, עד שעזבתי לאיזור אחר, שם הכרתי אנשים איכותיים, וטובים, שחלקם חברים שלי עד היום), ממש לאהוב את עצמי למדתי כשטסתי לתאילנד, בחברת בחורה שפגשתי באוסטרליה, אותה פגשתי רק מספר פעמים קודם בארץ, והכרנו דרך חברה משותפת, כיום היא נמנית בין חבריי הטובים ביותר. בתאילנד, למקרה שלא יצא לכם להגיע לשם (מומלץ בחום, וחובה לכל אחד, בכל גיל) לאף אחד לא אכפת מי אתה, מאיפה אתה, וכמה אתה שוקל. אף אחד לא מסתכל עליך. יצאתי, רקדתי, לבשתי בגדים מינימליים, ולראשונה מזה המון זמן, ראיתי מישהי אחרת במראה. ראיתי את עצמי מחייכת, וגיליתי כמה אני יפה.
בתאילנד למדתי לסלוח לעצמי, למדתי להיות בן אדם יותר טוב, וחברה יותר טובה כמו שמגיע לחברות שלי שאני אהיה, ואף פעם לא הצלחתי להיות. חזרתי אחרת.
מאז היו כמה הדרדרויות נפשיות (מיותר לציין שזה פגע גם באכילה, זה משהו שאני צריכה ללמוד לחיות איתו. הגוף, כאמור, לא שוכח, וגם לא הנפש), כרגע אני בתקופה פחות או יותר טובה. מבחינת אכילה - אני מנהלת מחברת קטנה וחמודה בה אני רושמת מה אכלתי כל יום וכמה שתיתי. הפסקתי לשתות משקאות מוגזים באופן כמעט מוחלט, ועברתי למים, והרבה. זה יהיה המשפט האחרון שיירשם בבלוג הזה על הפרעות האכילה שלי. זה לא נושא שבא לי להתעסק בו. התעסקתי בו מספיק בשביל חיים שלמים.
אני בת 23, אני מחפשת את עצמי מהרגע שהשתחררתי מהצבא, ולמעשה גם לפני זה. לפעמים זה עושה אותי מאוד מתוסכלת ולפעמים (כמו עכשיו) פחות אכפת לי, זה תלוי במצב רוח וביום בשבוע (בימי ראשון ושני מיותר לציין שאני בדרך-כלל סמרטוט חסר מוטיבציה. בסופי שבוע אני זורחת כמו סטיק-לייט).
אני אנסה לאמץ את העניין של לכתוב פה, והפעם, בלי מסכות או פוזות, בלי לחשוב על הקוראים ומה הם יחשבו. לכתוב בכנות, מהלב, כדי לפרוק, להוריד מהעומס, כדי לנשום יותר טוב.
שיהיה בהצלחה עם זה 
תהנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
