במקום להחליף את מחסניות הדיו...

אף פעם לא הייתי מאלה שעושים מיומולדת ביג דיל.
כך היה כשהתעוררתי לבוקר יום שישי (או יותר נכון צהריים שבשבילי היה נחשב לבוקר מוקדם לאחר לילה ארוך וכיפי במיוחד...),
בשעה 11:00. כולי מסרבת בתוקף להיפרד מהשמיכה המפנקת והחלומות הנעימים שהיו לי, כשלאט לאט הקול המעורפל של אמא הפך לקול חזק וטורדני, שבאותו רגע הייתי רוצה שהיא תהיה השעון המעורר שלי, שאוכל לכבות אותו ולהמשיך לישון...

-"ליאת קומי! אנחנו חייבות ללכת, אנחנו מאחרות".

-"לאן? מה כל כך דחוף עכשיו? תני לי לישון בשקט". (אני עונה במלמול).

-"לא לא, חייבים. יש לנו חצי שעה... תאכלי משהו, תתלבשי ויוצאים".

-"יואוווו... לאן? שאוכל להתלבש בהתאם..."

-"אני לא יכולה להגיד לך, אבל תתלבשי ותתאפרי יפה".

גוררת את עצמי בעיניים כמעט סגורות אל חדר האמבטיה, שוטפת פנים, מצחצחת שיניים, מתלבשת, מתאפרת...
והנה כבר 11:30 כשאנחנו צריכות להיות במקום המסתורין ב-12:00.
יורדת במדרגות לכיוון החניה, בטוחה שקטנוע החלומות שלי ממתין לי למטה עטוף בניילונים וקשור בסרטים אדומים ענקיים לכבוד יום ההולדת... ו... מאוכזבת מאוד אומרת: "אז אולי נישאר בבית???"
אמא מתעקשת לנסוע. אנחנו נוסעות לכיוון רמת גן, ואני מנחשת בדרך: "את לוקחת אותי לקניון איילון, לא?"
ואמא שותקת כי היא רוצה שזו תהיה הפתעה. הגענו לקניון איילון [מפתיע שצדקתי ;) ]
ומסתבר שאמא הכינה פרויקט שלם לרגל המאורע החשוב... הוציאה פתק מהתיק שלה שכתוב בו:
"כדי לגרות לך את חוש הטעם, אני מזמינה אותך למילקשייק וניל ענקי ומדהים איתי"...
שתיתי את המילקשייק במהירות הבזק, ונותרו עוד 10 דקות עד לשעה 12:00.
אמא שולפת פתק נוסף:
"כדי לגרות לך את חוש הראייה, אני מזמינה אותך לסרט "התחלה" עם ליאונרדו דה קפריו".
עכשיו הכל ברור למה היינו צריכות להיות ב-12:00 בקניון...
נכנסנו לאולם, הסרט התחיל, ובהחלט סרט שהיה שווה צפייה,
גאוני ומעודד את פעילות המוח ללא ספק...

מה שגרם לשעתיים וחצי לחלוף כל כך מהר, שזה לא יאומן!
יוצאות מהסרט מרוצות ומחויכות... ו... אמא שולפת פתק נוסף:
"כדי לגרות את חוש הריח שלך, אני רוצה לקנות לך קרם גוף ריחני במיוחד"...
הלכנו לקנות את קרם הגוף, היה מבחר עצום שכבר לא ידענו מה לקחת,
אך לבסוף כמובן שבחרנו אחד איכותי וריחני במיוחד...
את הפתק הבא אמא רק הקריאה ואת המימוש השארנו ליום המחרת:
"כדי לגרות לך את חוש המישוש, נשתמש בקרם הגוף מהפתק הקודם, כדי שאעשה לך מסאז' מקצועי ומפנק".
נשאר הפתק החמישי והאחרון שבו היה כתוב:
"כדי לגרות לך את חוש השמיעה, נלך למכונת הקריוקי להקליט שיר שתבחרי, כמו שאת אוהבת"...
בעודנו צועדות בקניון במסע לעבר מכונת הקריוקי, אנחנו מגלות שהיא לא נמצאת.
מסתבר שהמכונה הזו קיימת בקניון פתח תקווה...
אמרתי לאמא: "לא חשוב, העיקר הכוונה... אני אקליט עבורך שיר בתוכנת ההקלטה הביתית". :)
אמא כמובן ידועה בתור פרפקציוניסטית, והיא איננה מוותרת ומחליטה לנסוע לקניון פתח תקווה,
כשאני מסבירה לה ומנסה לשכנעה, שהעיקר הכוונה ואני עייפה ורוצה לחזור לשמיכה המפנקת שלי... אך ללא הצלחה.
הגענו למכונת הקריוקי, השיר הוקלט (שיר תקווה של מירי מסיקה), ובזאת חתמנו יום הולדת חושני במיוחד.
ואז חשבתי לעצמי: ומה עם החוש השישי???
לא שאני מחפשת עוד מתנה או פינוק כלשהם...
אבל ללא ספק מסקרן אותי לדעת מהו החוש השישי והאם הוא בכלל קיים.
אין ספק שלא הייתי מתנגדת אם היה לי חוש שישי של קריאת מחשבות של בני אדם,
כמו לסוקי סטייקהאוס... אבל במחשבה שניה, הסבל שנגרם לה מהיכולת הספק מופלאה הזו,
לא בטוח ששווה את זה... רק בשביל להשקיט את יצר הסקרנות, הייתי רוצה את היכולת הזו רק ליום אחד...
אבל בגלל שזה לא יקרה בזמן הקרוב, אאלץ להסתפק במועט, ולהשתמש בחמשת החושים שניחנתי בהם.
אז זה היה סיכום של יום מעניין וחושני במיוחד...

מקווה שנתתי לאלה מביניכם שמחפשים מתנת יום הולדת מקורית ליקרים לכם, רעיון מקורי וחביב!

ושוב תודה חברים יקרים שלי על הברכות המקסימות והמרגשות שהשלימו את יום ההולדת להיות מדהים!!!

שיהיה לכם לילה חושני!

אתה עושה לי טוב רק לפרקים,

וזה לא שווה את הסבל הנלווה לעתים.

אתה רוצה שאהיה איתך כנה,

וכשאני כנה יש לך תמיד טענה.

את צריכה לחתוך – אומר הצד הרציונאלי.

את צריכה להישאר – אומר הצד האמוציונאלי.

הלב והמח מונחים על כפות המאזניים,

מי ינצח? זו תעלומה גדולה בינתיים.

חולפים הימים ועוד אסימונים יורדים,

ללא ספק, ההרים אט אט מתגמדים.

התמונה הולכת ומתבהרת,

וההחלטה הנכונה מצטיירת.

זהו, אני מרפה, אוזרת אומץ וחותכת.

למרות הקושי מרימה ת'ראש וממשיכה ללכת.

 אתקדם לעבר שמחה ושלווה עתידית,