במקום להחליף את מחסניות הדיו...

הוצאתי את הסוללות מכל השעונים בבית,
ועדיין הזמן המשיך להתקדם.
רציתי להקפיא אותו, והוא עדיין נוזל.
לא רוצה שיום ראשון יגיע, רוצה סופ"ש נצחי.
שתבין איך צף לך הגעגוע,
ותגיד לי שאני היא המישהי שסיפרת לי עליה.
אני לא רוצה למהר, וגם לא להשיג דבר.
פשוט להיות איתך, ולא לחשוב על המחר.
להבין אותך רק ממבט, ולהקשיב לשתיקתך.
השתיקה שאומרת הכל ומדברת במקומך.
אתה כל כך אוהב אותי ומסרב להגיד.
אתה לא רוצה להתקדם מהר,
כי אתה רוצה את הקשר לשמר.
נותרו שעתיים עד לבוא יום ראשון,
יומיים שלמים שלא הצלחנו לישון.
כי שנינו לחוד ורצינו ביחד.
אף אחד לא רצה להיות הראשון שידבר,
ולכן הפסדנו זה את זו בגדול.
יש דברים לא ברורים, רק הזמן יגלה.
כל סימני השאלה שחגים במוח,
ייעלמו בבוא העת,
גם אם הסוללות לא יוחזרו לשעונים...
כי הזמן ימשיך לתקתק.
ועוד קמט של ניסיון יבצבץ,
ועוד שערה לבנה של חכמה תתווסף.
רק אנחנו יכולנו לתקן את מה שנעשה,
ובחרנו לתת לאגו לנצח,
ולא לפעול למען אהבתנו.
ועכשיו כל אחד חי בתחושה של פספוס,
ולעולם לא נדע איך זה היה מרגיש,
אם היינו ביחד.
כי בחרנו לאפשר לאהבה להיכנע,
ולתת לשעון להמשיך לתקתק ולזמן לנצח.

תחושת אי הודאות לא עוזבת לרגע.

השיר שמתנגן ברקע ביחד עם קולות תסיסת הקולה,

לא מצליחים לגבור על קולות זעקות ליבי.

למרות שהוצאתי את הלימון מהקולה,

טעם החמיצות שנוצר אצלי, לא הרפה ממני.

שום אלכוהול, גם לא 70 אחוז,

לא הצליח לערפל לי את החושים

ואת תחושת העלבון הקשה

שנגרמה לי, על לא עוול בכפי.

הגלים שהציפו את חדרי ליבי בשעת הגאות,

געשו בי והזכירו לי כמה אתה לא טוב לי.

שאני צריכה לחכות לשעת השפל,

או להקדים אותה במעשים.

אתה חושב שעלית על הגל,

כשניסית לפגוע, אבל זה רגעי.

כי יבוא גל גבוה יותר,

שיסחף אותי למקום טוב יותר,

הרחק ממך, אל השלווה.

ואתה כבר תגיע לחוף עם הגל הקטן שתפסת,

ורק אז תבין, כשיהיה מאוחר,

שהיא זו אני.