במסדרון צר וארוך,
שיש בו מקום לאדם אחד בלבד לעבור.
פוסעים שניכם מדי יום בשנה,
מעדיפים להרגיש את תחושת המחנק,
שנוצרת כשאתם נדחסים ביחד,
כשזה בלתי אפשרי,
ואף אחד לא מוותר.
זה קל יותר מלדבר,
כי השתיקה הצורמת הזו,
זועקת את הרהורי הלב החוצה.
אנחנו צופים בכם, אומרים לכם, צועקים,
מחזיקים שלטי חוצות.
ואתם בשלכם, עיוורים וחירשים,
או מעמידים פנים שאתם כאלה.
אתם מסרבים להקשיב לאמת,
שבמקרה הזה היא פנימית וחיצונית,
וברורה כשמש לכולם.
לכולם חוץ מלכם.
לשבור את המילה של עצמך זה קשה.
בכל גיל , בכל מצב...
זה דורש בגרות יוצאת דופן,
במיוחד כשזה מלווה בהצהרה שלך שטעית.
והנה חלפה לה שנה,
והנה זה קרה, למרות שלא רציתם בזה.
חיכיתם שאחד מכם יעבור,
ומיד אחריו השני.
הגעתם לאותו הקצה, שבסוף המסדרון...
וגיליתם את האור.
רק אז הבנתם ששנה שלימה חייתם בחשכה.
והנה התחלתם לדבר,
והנה הבנתם את מה שלא יכולתם להבין ללא מילים.
ובסופו של דבר,
שניכם שברתם את המילה של עצמכם,
שניכם הצהרתם שטעיתם.
היום המסדרון הוא רחב.
שניכם יכולים לעבור בו בקלות,
ואפילו ליהנות מהדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LIAT86