במקום להחליף את מחסניות הדיו...

ערב סוכות. בבית של סבא. אחרי ארבע שנים שלא יצא לי לשבת בסוכה בחג הזה.
כל המשפחה הגיעה, עם כל הילדודס המדהימים, שהתרוצצו בסוכה ובכל חדרי הבית,
מתרגשים התרגשות אמיתית, טהורה שכזו, שלא חשתי שנים.
הטיסות הרבות השאירו את שרידי התמימות האחרונים שנותרו בי אי שם באירופה הקרה.
אני יושבת בסוכה, לא ממש בפנים, כי כל כך צפוף שאין מקום לכולם.
מריצים את הצחוקים הקבועים, העקיצות שנזרקות באוויר זה כלפי זה,
הויכוחים שחייבים להתלוות לכל סעודת חג שגרתית ועמוסה שכזו...
מצד אחד, זה מציף בי זיכרונות מהילדות ותחושה נוסטלגית נעימה,
ומצד שני, יש בזה משהו מעיק, בלתי מובן.
הכללים, החוקים שאף פעם לא אהבתי אותם. תמיד רציתי לפרוץ כל גבול וגדר שניסו להציב לי.
להילחם על החופש שלי בכל מחיר שזה יגבה ממני.
אך המועקה הגדולה ביותר שישבה לי על העורף, ואף אחד לא ידע והבין עד כמה זה העיק עליי,
הייתה העובדה שזהו החג הראשון, ללא דמות המפתח שגרמה לחגים להיות חוויה שמימית,
חוויה נעימה, כיפית וזורמת, וזו סבתא. הסוכה נבנתה במרפסת שבביתה,
מה שגרם לזיכרונות רבים עליה לצוף, מבלי שיכולתי להדחיק אותם.
ניסיתי להתרכז בבנות הדודות הקטנות והמהממות שלי, נעם וספיר...
תוך כדי שהייתי עסוקה במלאכת חיתוך עוגת היומולדת שהכנו לכבודן, אך המחשבות נדדו לעבר סבתא.
נזכרתי בסיטואציות מן העבר , בהן סבתא הייתה כל כך חמה,
כשהגישה את עוגות הפאר שהכינה לימי ההולדת בתוספת חיבוק ונשיקה חמים,
שהנשיקות והחיבוקים שהרעפתי על הנסיכות הקטנות לא התקרבו להשתוות לשלה.
מה שאני יכולה לומר לבטח, שלמרות כל הכאב והגעגועים, הרבה זמן לא נהניתי מאוירת חג משפחתית,
בהרכב כמעט מלא, שזרמה על מי מנוחות והייתה מהולה בשמחה רבה וגם עצב.
המשך הערב גם היה מוצלח להפליא...
מפגש חברתי עם אנשים שלא פגשתי זמן רב וסיור בסוכות ברחבי העיר,
שהוא כמובן הפך למצוות החג!
ולסיום- כתיבת בלוג, לאחר זמן רב ללא השראה...
מקווה שגם עליכם עבר החג בנעימים!
חג שמח ויאללה... המסיבות יוצאות לדרך! :)