הכיסא שעמד במרכז הסלון קצת שמאלה,
היה מאוכלס על ידי בובתי היפה,
שנגמרו לה הבטריות,
שלא ניתן היה להחליף,
כי היו מסוג שלא מוכרים עוד, ישנות.
וכבר לא יכלה לצחוק וגם לא לדבר.
היא ישבה בכיסא שלה,
בהתה בי בעיניה הגדולות,
רצתה לשחק משחק הניחושים.
כל הזמן ניצחתי, גם כשהרכיבה משפטים ארוכים.
הייתה מסתורית, אך לא יכלה לסגור את עיניה,
ואני קראתי הכל, היא הייתה שקופה לי.
השארתי את הבובה האהובה עליי בארץ,
כיוון שמשקלה היה רב מדי.
היא הבטיחה לחכות לי והאמנתי לה.
התקשרתי לאמא לשאול אם היא שומרת על הבובה.
אמרה שכן, שהיא מנקה אותה שלא תתאבק.
שמחתי שהיא בידיים טובות.
עוד חודש תמים אחזור לבקר וניפגש.
אמא התקשרה אמש לספר לי,
שלבובה שלי הייתה תאונה,
היא כיבסה אותה ונקרעה לה החולצה.
התופרת מנסה לתקן זאת וטוענת שזה מורכב.
היא לא מצליחה. הימים של הבובה ספורים...
מילוי האקרילן שלה החל לדלוף גם כן,
היא לא מוכנה לחכות לשובי.
כנראה כעסה עליי שנטשתי אותה כך לבדה.
מחר אני שבה הביתה.
אני נוקשת בדלת הבית, סבא בא לפתוח לי את הדלת.
הוא חיבק אותי חזק כל כך, עד שלא היה לי אויר.
נכנסתי הביתה, התאפקתי להיות חזקה.
ראיתי את הכיסא שהבובה נהגה לשבת בו,
הוא היה ריק. זה צרם לעין.
לא רציתי לבכות על הבובה, כדי שלא יבכה גם.
סבא מאוד אהב את הבובה שלי.
סיפר לי שמאז שהבובה לא בבית,
הציפור הצהובה הקטנה מסרבת לשיר,
כי הייתה רגילה לשיר ליד הבובה.
אמא גם הגיעה הביתה, הביאה ערימת תמונות של הבובה.
אחת מהן כל כך ישנה, שהיא עדיין צוחקת בה.
בשנייה, היא מצולמת אצל התופרת,
במהלך הניסיונות האחרונים לתקן את הנזק.
אני לא יכולה להתאפק יותר, אני בוכה.
מוצפת בגעגועים לבובה שלי,
שתמיד סיפרתי לה את כל הסיפורים
והסודות הכי כמוסים שלי.
עכשיו הדבר היחיד שנותר לי ממנה,
זו תמונה ממוסגרת שלה יושבת על הכיסא,
שמונחת על השולחן שבחדרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LIAT86