כשהייתי ילדה ודמיינתי את האביר על הסוס הלבן,
הייתה לי בראש דמות ברורה שלו.
יכולתי לחכות לו שנים
ולא הייתי מוכנה להתפשר על אביר שיראה אחרת ממנו.
הימים חלפו וגם החודשים והשנים,
וכשניצבה דמותך בין שתי הגבעות המכוסות בירוק,
כל כך רחוק שנראה היה כאילו אתה הולך לחמוק לי.
דהרת לעברי על הסוס הלבן הכי אצילי שראיתי בחיי.
התקרבת אליי, עיניך בהו בעיניי דקות שלימות ולא הפסקת לבהות.
רצית לומר לי דברים רבים והשארת אותי סקרנית.
הייתי בטוחה שאתה הוא האיש,
כי התיאור שלך תאם אחד לאחד לדמות שהייתה חרוטה לי בראש.
עזרת לי לעלות על הסוס והרכבת אותי לעבר ממלכתנו.
שם חיינו ביחד כחודש ימים.
עד שלפתע הבנתי שאתה איננו הוא.
לא יכולתי להודות שטעיתי, לא רציתי לאכזב את כולם.
כל החיים שכנעתי אותם שאני צודקת והם טועים.
וכל האבירים על הסוסים הלבנים, חמקו לי במשך השנים.
היום הם חיים בממלכות מפוארות עם נשים חכמות ויפות.
הצלחתי לברוח מהממלכה הקודרת,
נטולת אהבת אמת, נטולת עומק,
מלאה בכזבים, מלאה בפחדים.
צעדתי בשביל העקלקל שיצא מהממלכה במשך שנים רבות.
עייפתי מזמן מלחפש את האביר שלי, שיישא אותי על כפיו.
הוא כבר לא יגיע, אני בטוחה...
בעודי תופסת תנומה קלה בצילו של עץ רחב-צמרת,
קול נעירה עז הבהיל אותי כל כך,
עד שקמתי על רגליי, מנסה לחפש את מקורו...
לפתע חשתי במגע קליל על כתפי השמאלית,
הסתובבתי וראיתי בחור בגובה ממוצע, בעל גוף צנום,
שחור שיער ועיניים, פנים חיוורות כסיד - לא מרשים במיוחד.
לצידו ניצב חמור שחור, שהשמיע קודם לכן את הקול הרועם.
הוא חייך לעברי חיוך , שחיפה על כל מה שמסביב.
קד לי קידה והזמין אותי לעלות על חמורו.
רכבנו לעבר בקתת עץ קטנה בכפר נידח,
חיינו שם יחד כחודש ימים והיינו מאושרים,
וידעתי שהוא האחד, היחיד בעולם שיעשה אותי מאושרת,
שיגרום לי לצחוק, שיהיה שם בשבילי גם בשעות הקשות.
אז המשכנו לחיות שם עוד חודש ימים... ו...
עוד חודש ימים... ו... עוד שנים!
אז אני חיה לי עם הבחור על החמור השחור,
וזה מרגיש טוב לא פחות (ואף יותר) מהאביר על הסוס הלבן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LIAT86