במקום להחליף את מחסניות הדיו...

בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
פיח המכוניות מערפל את החושים,
משכך את הכאב,
מטשטש ת'ראיה האובייקטיבית.
קו 34 מסרב לאסוף אותי מייסורי,
מעדיף שאמשיך להשחיר את הריאות,
מלנשום את סיפורי האלמנות השחורות,
שפונות אליי בשאלות
ואין לי תשובות והסברים.
חיילים שבוזים מתים להגיע הביתה,
נועצים בי מבטים חדים מסכינים,
כמו הייתי הגורם המעכב העיקרי,
שביקש בתחינה ממנכ"לי "אגד" ו"דן",
לשבות ליום אחד, בשעה ספציפית,
חשבו שבאתי בגישה אנטי - פציפיסטית.
אך אני רק אדם אחד פשוט,
שממתין כמותם בנואשות.
אם הייתה לכולם טיפת ערנות,
היו רואים את השלט שבסמוך לחנות:
"התחנה הזאת כבר לא פעילה,
היא עברה זמנית למדרכה המקבילה".
כמו עדר כבשים כולנו מתקדמים,
האלמנות השחורות הן הכבשים השחורות,
וחיילים של חיל הים הם הכבשים הלבנות,
הכבשים השחורות מלבינות

על פסי מעבר החצייה הטריים.

והנה קו 34 מגיח מן האופק,

בתחילה נראה קטן,

אך מתקרב לעבר תפקיד גדול,

אוסף כל אחד מאיתנו מייסוריו האישיים,

לעבר הפתרון הסופי למשברים.