"קשה בלעדיך.
כי נגעת בי. כל כך נגעת בי.
ומה שבינינו - נגמר ... "
ממש קשה לי.
הניתוק המוחלט הזה ממנה.
מרמה של קשר יום יומי רצוף שבו במהלך כל היום בערך אנחנו מתקשרות ומעדכנות זו את זו בכל, אם זה בטלפון או בסמסים בוואצטאפ בלי הפסקה.. למצב של ניתוק. ניתוק מוחלט לגמרי. בלי אף מילה אחת. אף לא הודעה אחת.
בלי "בוקר טוב" ו"לילה טוב" , בלי לשאול איך עבר היום, בלי לשתף, בלי לספר, בלי לשמוע, בלי לדבר....
אלוהים.
כמה שאני מתגעגעת ..
אני יודעת, אני יודעת שלא הייתה לי ברירה אלא לעשות את הצעד הזה ולהתנתק ממנה במכה.
אחרת הייתי ממשיכה להתאהב בה, בלי לקבל ממנה אהבה חזרה.
אסור לי אסור לי לשלח הודעה. אני עוצרת את עצמי בכל פעם מחדש.
אני דואגת לה, חושבת עליה, רוצה לדעת מה קורה איתה, איך עובר עליה היום, מה שימח אותה, מה העציב, מה הצחיק אותה, מה עיצבן.
לשמוע את הקול שלה, את הסיפורים שלה, את הצחוק שלה.
כמה שאת חסרה.
אנחנו עדיין 'עוקבות' אחת אחרי השניה באינסטגרם ובפייסבוק. שמבחנתי בכל עדכון שלה או העלת תמונה אני יודעת שהכל בסדר אצלה, כשאני רואה שהיא מחוברת זה סוג של 'סימן חיים' מבחנתי, ואני נרגעת ויכולה לנשום טיפה לרווחה.
ועם זאת בכל עדכון שלה או תמונה שאני נתקלת בה, אני מחסירה פעימה.
אנחנו אמנם לא מדברות בימים האלה, אבל היא מתעוררת איתי בכל בוקר, הולכת לישון איתי בכל לילה,
ונמצאת איתי במהלך כל היום - כל יום מחדש.
אני עדיין חיה אותה . בראש ובלב.
אני חושבת עליה
אני מתגעגעת אליה
ואני אוהבת אותה
עדיין .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
And you are?
