הלב שלי מתפוצץ כבר מכל הכאב הזה שבאהבה אליה.
אהבה עצומה, אהבה לא ממומשת. אהבה חד צדדית.
אהבה שגומרת אותי כל פעם מחדש...
שלא עוזבת לרגע.
אני מנסה להבין איך אדם מסוגל לחסום את ליבו מלהרגיש..
איך באמת זה קורה?
אני חושבת אם רק הייתי יכולה גם אני לעשות זאת
לחסום את לבי כשאני איתה, לגעת מבלי להרגיש , בדיוק כמוה
זה היה נותן לי מנוחה.
מכל המחשבות האלה, מכל הכאב הזה.
הלב שלי כבר לא מסוגל להכיל את זה...
את ההתאהבות המתעצמת הזו, את הרצון והכמיהה המתגברת הזו אליה,
לאהבה הזו איתה.
אני לא באמת מבינה למה היא החליטה לחסום את לבה אלי ולא לתת לרגש הזה צ'אנס.
למה היא החליטה שבגלל הפרשי הגילאים הזה וכל הבולשיט, זה לא יצליח ואין עתיד.
הרי טוב לה איתי. היא רוצה להמשיך לראות אותי. יש איזה רגש שקיים, פשוט היא עוצרת אותו מלהתפתח ולהתממש.
מה הפחד הזה ? למה היא עושה את זה? לי , לעצמה ..
הבטחון הזה שלה שזה לא יצליח לנו משגע אותי. למה היא פשוט לא מנסה? מה יקרה ? אז מקסימום תהיה תקופה יפה שתיגמר. ואולי בעצם לא.
הרי יש הפתעות בחיים.
והבסיס בינינו קיים ונבנה. יש בינינו הבנה, חיבור , תקשורת ... יש הרבה יותר מסתם.
או שאולי, בכלל, יש דברים שהיא לא מספרת לי.
לעזאזל איתה.
לאחרונה אני חושבת שאין לי כבר כל ברירה או דרך. והמילוט היחיד ממנה הוא ניתוק הקשר לגמרי.
ידוע לי שיהיה לי קושי עצום. וחסר. אבל .. אולי זה ישתלם לי בסוף? הרי אם אפסיק לדבר איתה, לראות אותה...
הרגש ישאר באותו המקום. ולאט - לאט יגווע ... יירגע. עד שאולי, איכשהו, ייעלם . לפחות עד רמה מספיקה שתגרום לי להפסיק לכאוב כמו עכשיו.
אין בי כוחות יותר לשאת את הרגש אליה. אין בי כוחות יותר להפגע ממנה כל פעם מחדש כשהיא מסרבת לקבל ולקחת ממני את האהבה שיש לי להציע. אני באה אליה עם הלב מוגש וחשוף על הידיים, מדממת מכל האהבה הזאת, מציעה לה אותו, פעם אחר פעם.. והיא מסרבת. לוקחת טעימה, גורמת לו טיפ-טיפה להרגע, עם המגע שלה, עם המבט, עם הרגעים יחד. ואז המילים האלה באות שוב, המילים שחודרות ללב שלי באמירה חדה וכואבת כל כך של - אני לא רוצה אותך. אני מעדיפה להשאיר אותך ככה , מדמם בין הידיים, חשוף וכואב.
הרגשתי בחיי כאבים רבים מאהבה. אך הסוג הזה, נדמה שעוד לא היה לי.
הבחורה הזו מצליחה לבלבל ולשגע כל צל שפיות שבי. כל פיסה קטנה מלבי, מראשי, מגופי ומחיי.
אני לא חושבת שאי - פעם אדם בעולם רצה אותה כמוני. היה נשאר בחיה אחרי כל זה.
נותן לה מקום.
נותן לה להמשיך לקחת לו את הלב, לשים לרגע אצלה בידיים, שירגיש בטוח, ואז לזרוק אותו שוב לרצפה. חזק - חזק לרצפה. להתרסק. לדמם עד איבוד הכרה. אני מרגישה חולה מכל הרגש הזה אליה. ולא אשקר, קיים בי גם סוג של כעס.
אני מוכנה לתת כל כך הרבה. יש בי כל כך הרבה לתת לה.
היא משאירה אותי קרובה, אך באוויר. אפילו שיש לה תשובות לכל דבר.
התשובות האלה אינן מספקות אותי לרגע. רק מתסכלות אותי יותר ויותר. עוד ועוד.
אני לא יכולה להמשיך להסתפק ברגעי החסד הקטנים האלה בין זרועותיה. ברגעים האלה שמבחנתה הם תוצר של משיכה.
ומבחנתי כל נגיעה בה היא תוצאה של רגש, אהבה. מעבר למשיכה המטורפת הזו.
כמו ציפור פצועה, היא עוטפת אותי אליה, מחבקת אל חיקה, מעלימה את הכאב. לרגע . מטשטשת את הדמעות.
ואז עוזבת שוב ... היא לא מבינה שאפסיק לדמם רק בין זרועותיה, רק כשאהיה שלה. ולא לרגעים .
רחמים זה לא מה שאני צריכה. זה לא מה שירפא אותי. מה שאני צריכה זה כניסה אל הלב שלה. שתניח את כלי הנשק ותעיף את שומרי הסף.
שתזיז את חומת החסימה המיותרת הזו ותתן לי איזה חדר קטן להתמקם בו. אין לה מושג כמה זה יכול להשתלם לה.
כמה הכניסה הזו תעשה לה טוב. מעבר לכל דמיון. מעבר לכל הגיון.
אבל אם היא בוחרת בכל זאת להישאר עם חומות ההגנה, עם שומרי הסף, ועם כלי הנשק מכוונים לעברי בכל פעם שאנסה להכנס..
אני מוותרת.
נפצעתי הרבה בכל נסיונות הכניסה האלה ללבה. החצים לא פספסו לרגע ופגעו בי פעם אחר פעם. אך המשכתי לנסות ולהתקרב, פצועה ומדממת, אל הדלת הזו.. הדרך אל הלב שלה - קוצים. וזה לא מנע ממני להמשיך ולנסות, ולדמם שוב ושוב, בדרכי אליו.
אך הדרך הזו לא נגמרת. ואני חוזרת שוב ושוב לנקודת ההתחלה. פצועה יותר, חלשה יותר, מאוהבת יותר.
כואבת . יותר .
כל דבר שהיא עושה .. כל חיוך שלה, כל רגעי צחוק, כל הדברים הקטנים והפשוטים האלה של האדם.. מטריפים כל חלקיק שקיים בי.
גורמים לי להיות מוקסמת עוד יותר. לרצות אותה עוד יותר. לאהוב אותה עוד יותר.
להרגיש ... יותר . ויותר . ויותר .
האהבה הזאת
גומרת אותי.
אני באמת חושבת שאני עושה לעצמי עוול בקשר הזה איתה. לעזאזל, היא מתעלמת מכל מה שיש לי להציע.
ויש לי מה. כל כך - כל כך הרבה מה ... היא באמת לא רואה את זה? את הבנאדם שאני? באיזה קטע אפשר פשוט לוותר על כל זה?
כאילו אני איזה סיפוק כלשהו זמני, כשנוח לה. פעם כן , פעם לא.
אני מנסה להרכיב את חלקי הפאזל וזה לא מסתדר לי. אולי כי ישנם עוד חלקים מוסתרים אצלה.
אולי עוד יש לה עניינים לא פתורים עם האקסית. אולי זה ממאה ואחת סיבות שונות ואחרות שהיא לא משתפת אותי בהן.
כי ברור שהיא לא משתפת אותי בחצי ממה שאני משתפת אותה.
אבל היא יודעת שאני כאן בשבילה תמיד. ושמילה אחת שלה ואני מתייצבת למולה. היא מודעת לכוח שלה עליי.
ואני קצת כמו רובוט עיוור מניחה את מנגנון ההזזה בין ידיה, נתון להחלטותיה.
אבל הרובוט העיוור הזה מרגיש.
וזה טו מאצ' עבורו כל העסק הזה.
אם היא לא רוצה אותי - אני קמה והולכת.
חייבת לעשות את הצעד הזה, לחשוב לרגע על עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
And you are?