סיפורים שאספר

אני לא מאמינה שאני מסיימת עכשיו את הסיפור, זה פשוט לא נקלט לי!

אתם הייתם הקוראים הכי מושלמים שאפשר לבקש! אני מקווה שתישארו גם לקרוא את הסיפור הבא (:

היה לי כל כך כיף לכתוב את הסיפור, ועוד יותר כיף ללמוד מהביקורות שהיו לכם מידי פעם ומהתגובות המדהימות שגרמו לי לחייך כל פעם מחדש!

אולי עכשיו, כשאני מעלה את הפרק האחרון, הגיע הזמן לספר מהיכן ההשראה לסיפור?

טוב, אולי זה יישמע מוזר, אבל לפני 5 שנים בערך חברה שלי סיפרה לי שהיא רואה דברים מוזרים, משהו שחור עם עיני חתול... עזבו, היא סתם עבדה עליי, זה ברור. אבל אני הייתי כל כך תמימה והאמנתי לה שהיא רואה משהו על טבעי.

בקיצור, יום אחד לפני שלושה חודשים ברעך נזכרתי בזה, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב על זה, כי זה באמת היה שיגעון שלה שלא עזב אותה, אולי אפילו עד היום. (אנחנו כבר לא כל כך בקשר, רק מידי פעם במסן)

מקווה שלא נבהלתם XD

ושוב תודה רבה לכם!!!

המלצה: אני רוצה להמליץ על סיפור מ-ד-ה-י-ם של כותבת מעולה! הסיפור מספר על שדים וקוסמים, והתיאורים והכתיבה וההתבטאות של הכותבת כל כך טובים... שאתם חייבים לקרוא! עכשיו!

STARS-justmememe

מהפרק הקודם: מה? ניל לא יהיה קיים מבחינתי יותר? איך הוא יכול להגיד דבר כזה?
"מה פתאום!" הסתכלתי על ניל ולא על כריס, מפחדת לאבד אותו.
אבל אז הסטתי את מבטי אל קורי, שישב אומלל כמה מטרים ממני.
מה לעשות? למות עם קורי ולהיות עם ניל כרוח, או להישאר בחיים ושקורי יהיה מאושר, ולחיות בלי ניל?

פרק אחרון!

פרק 11 - חיוך אמיתי.

כולם בהו בי כאילו אני מטורפת. ניסיתי לדבר, אבל לא ידעתי מה להגיד או מה להחליט.
ידעתי שדרייק וכריס הם לא האנשים הכי חכמים שיש, אז ניסיתי לנצל את זה.
"אפשר דקה עם קורי וניל?" שאלתי, ולפני שהם הספיקו להגיד הוספתי-"רק כדי להחליט מה קורה."
דרייק הסיט את מבטו אל כריס, וכריס רק הנהן בקצרה, מסמן לדרייק לצאת.
"דקה." הזהיר כריס.
שניהם יצאו מהחדר וסגרו את הדלת, זאת ההזדמנות שלי.
סובבתי את ראשי אל ניל, מחייכת חיוך ממזרי. הוא הבין את הרמז וקם לשחרר גם לי את האזיקים, קורי כבר היה משוחרר.
"מה עכשיו?" קורי שאל בלחץ.
"אל תילחץ," ניל חייך אליו והניח יד על כתפו, "נצא מאיפה שנכנסתי לכאן. חשבתם שנכנסתי מהדלת?" הוא אמר ואני צחקתי, שמחה מהבריחה שלנו.
ניל הרים את מבטו למעלה, ואני אחריו. הוא נכנס משם? פתח חלון קטן היה גבוה מאוד מעלינו, ולא הבנתי איך נעבור שם, אני לא בטוחה שאפילו קורי יצליח.
לפני שהספקתי להביע דעה, ניל הרים את קורי בלי בעיה אל עבר החלון. השרירים שלו נמתחו וזה גרם לי לחייך. קורי הצליח לעבור, ושמענו את קול הרגליים שלו נעזרות בלבנים הבולטות בקיר כדי לרדת, ואז את החבטה שלו על האדמה.
"קורי! אתה בסדר?" שאלתי.
"אני בסדר! בואו אתם!" הוא ענה.
ניל הסתכל עליי לתוך העיניים וחייך. "הוא לא רואה אותנו עכשיו." הוא לחש והתקרב אליי בצעדים איטיים. ליבי החל לדפוק, כאילו מחכה לו. הוא הזיז את שיערי המלוכלך בידו והצמיד את שפתיו אל שפתיי, הוא נישק אותי כמו פעם, והתגעגעתי לזה.
כששפתינו התנתקו, חייכתי. "תשמור את זה לאחר כך, עכשיו אין זמן."
הוא הנהן בחיוך והרים אותי כדי שאוכל לצאת. אם זה היה מישהו אחר הייתי מתביישת-כי עדיין הייתי עם הכותונת הלבנה מאותו הלילה, אבל מניל לא התביישתי.
הוא מלמל משהו וגיחך. הסמקתי.
מקורי התביישתי, לכן ירדתי במהירות כשאני נעזרת בלבנים. ניל אמר לנו לתפוס, וזרק עלינו את הברדס. אחר כך הוא ירד במהירות.
קורי חיבק את ניל חזק, כאילו הוא מתכנן למחוץ אותו למוות, ואני לאחר מכן עטפתי את שניהם גם.
"מה עכשיו?" לחשתי כשראשי מונח על חולצתו של ניל.
"הסתכלת אחורה?" ניל נשמע גאה.
אני וקורי ישר הסתובבנו.
"ואוו." קורי אמר בהתפעלות. היינו כנראה באותו השדה כמו ליד הבית של ניל. מיליון חמניות נפרסו מולנו. נזכרתי שקורי עדיין לא ראה את השדה.
ניסיתי לחפש בעייני את הבית של ניל, אבל לא מצאתי. איך נצא מפה?
"איפה הבית?" שאלתי, וניל גיחך.
"הוא לא כאן, נראה לך שהם היו מחביאים אתכם קרוב כל כך אליי?" הוא אמר וחיבק אותי.
"בואו, נוסעים." שמתי לב שהמכונית שלו הייתה לידינו.
זאת הפעם הראשונה שנסעתי בשדה עם עיניים פקוחות. כל הפעמים שנסעתי עם ניל אליו הביתה הוא לא הרשה לי להסתכל, כדי שאני לא אדע את הדרך.
קורי ישב מאחורה, התפעל מהשדה האינסופי שכבר הייתי רגילה אליו.
"חכה עד שתראה את הבית של ניל..." אמרתי וניל גיחך.
נסענו שעה, או אולי יותר, עד שהגענו אל הבית של ניל.
"ואו, זה חלום!" קורי אמר כמו שאני אמרתי בפעם הראשונה שהגעתי לכאן. ניל זכר את זה וצחק.
"אתה גם יכול להיכנס, ברור." ניל אמר כאילו קרא את המחשבות של קורי, וקורי חייך חיוך ענקי כאילו לא עבר עליו יום נורא ורץ פנימה.
נכנסנו אחריו, והוא כבר חקר כל פינה ופינה, הדליק את הטלויזיה, קפץ על המיטות...
"אנחנו עדיין לא בטוחים, כריס בטח יחזור לחפש אותנו פה..." ניל לחש לי לאוזן כשישבנו על הספה.
"מה נעשה?" שאלתי אותו והתחלתי להריץ תסריטים בראש.
"אני לא יודע... הוא יכול לבוא בכל דקה, הוא יכול להיות אפילו בדרך אלינו כרגע." ניל אמר בלחץ.
"ואם תישאר בעולם שלי, זאת אומרת, שלא תגור בבית פה," הסתכלתי לו בעיניים, "כריס לא ימצא אותנו, הוא הרי לא רוצה שיראו אותו, נכון?"
הבזק של רעיון עלה בעיניו של ניל, הוא חשב על מה שאני חשבתי.
"אז את אומרת שכל מה שאנחנו צריכים זה פשוט לא לחזור לבית שלי?" הוא שאל רטורית וחיוך עלה על פניו.
"כן! תראה, בטח דרייק גם לא יעשה כלום, וגם אם יעשה-אחרי הכל הוא סתם טיפש..."
"את ממש צודקת! אני אורז את הדברים שלי..." ניל אמר וקם מהר על הרגליים.
"קורי, צריך ללכת עוד מעט." אמרתי כשקורי שיחק באיזה משחק בטלויזיה, "ואתה לא אומר מילה על הבית של ניל זה ברור?"
"כן המפקדת!" קורי אמר לאט ובזלזול כשמבטו דבוק אל המסך.
קמתי באנחה והלכתי אל עבר ניל, שארז את הבגדים שקניתי לו מזמן. "צריך ללכת כמה שיותר מהר." לחשתי והוא הנהן.
יצאנו החוצה עם המזוודה של ניל ובישרנו לקורי את הבשורות. הוא היה קצת עצוב אבל הבין אותנו, היינו חייבים לעזוב.
"היה שלום, בית." ניל מלמל בצחוק והתניע את המכונית.

"אמא," אמרתי לה כשאני היא וניל התיישבנו על הספה, "אני עוברת לגור עם ניל."
היא בחנה את מבטי. "את צוחקת איתי." היא אמרה ברצינות.
"אממ..." לא ידעתי איך להסביר, "זה קצת מסובך, בבקשה תביני אותנו."
"מה פתאום! את רק בת 17!" אמא לא הסכימה.
"אבל הבית של ניל... טוב, הוא... אין לו יותר כסף." שיקרתי.
"אז מאיפה יהיה לכם כסף לבית חדש, ממני?" היא שאלה.
עשיתי פרצוף מתחנן, הפרצוף שהיא לא עומדת בפניו.
"טוב, אם כך, ניל יוכל לישון כאן בינתיים." היא אמרה ואני קפצתי עליה בחיבוק.
"תודה." ניל מלמל וחייך חיוך חמים.

לילה. חוץ מהלילה שהיה לפני שבועיים, אולי הלילה הזה הוא הכי מושלם שהיה לי.
אבל עכשיו לא יכולתי לבקש יותר. אני וניל, לתמיד, לנצח.
שכבנו במיטה, זה מול זה. כל אחד הסתכל עמוק אל תוך עיניו של השני.
"אתה עדיין אוהב אותי?" שאלתי בלחש, רוצה שהרגע לא ייגמר.
ניל גיחך. החיוך היה אמיתי, החיוך עם השמחה האמיתית שהתגעגעתי אליה, והברק בעיניו שוב הופיע. ראו שהיה לו טוב, הדאגות כאילו נמחקו.
הוא התקרב אליי יותר ויותר, עצמתי את עייני. נשימותיו המתוקות החלו לשטוף את פניי, להציף את כולי. האף שלי התחכך עם שלו, עד ששפתיו החמימות נחו באיטיות על שפתיי.

ועוד פעם - תודה תודה תודה!!! אוהבת אתכם

אני מקווה שהסוף יצא לי נורמאלי, וסליחה אם לא פשוט אני לא ידעתי איך כדאי לי להמשיך...

הסיפור הבא יתחיל בקרוב מאוד, ואני מבטיחה לכם שהשתפרתי!!! (:

~~~עוד פרטים על הסיפור הבא ועל הסוף של הסיפור הזה בפוסט הקודם~~~

אוהבת הכי בעולם,

עריכה:

אני אודיע לקבועים על הפרק הראשון של הסיפור הבא, זה בסדר?

אה ומה אתם אומרים על העיצוב החדש? (: