בשבוע האחרון, הדברים העיקריים שלמדתי על עצמי היו:

כמה שאני באמת שונאת שקרים וכמה אני אוהבת אותו.

יש כמובן עוד דברים, אבל אין לי כוח אליהם עכשיו..

תמיד ידעתי ואמרתי שאני שונאת שקרים, ממש

אבל עד התקופה האחרונה לא באמת הבנתי עד כמה,

כי לא הייתה לי הזדמנות לראות את זה, אף אחד לא באמת שיקר לי ככה.

אבל עובדה, אחד האנשים שסמכתי עליו, הכנסתי לחיי ואהבתי,

בדרך שלי אבל אהבתי,

לקח ושיקר לי בצורה הכי מגעילה שיש, זה שבר אותי.

כאילו אם אנשים קרובים ואהובים משקרים לך אז מה עם כל השאר

למי להאמין ולמי לא?

איך להמשיך הלאה?

במיוחד כשלבן אדם הזה אין הצדקה לפחות, משהו להגיד

למה לעשות דברים כאלה?

למה לשקר כשאתה יודע שאני שונאת את זה יותר מכל דבר אחר בעולם, למה?

כשגיליתי עוד לא הבנתי כמה זה חמור, וגם לא הייתי בטוחה שאותו בן אדם באמת שיקר לי

אבל הוא כן, ואני אפילו לא שונאת אותו

זה יותר גועל ודחיה, הבן אדם הזה מגעיל אותי כ"כ

הוא פשוט חולה, שקרן פאטולוגי מטומטם שלא שווה שאני יכתוב עליו בכלל

אבל אני כותבת

כי הכרנו הרבה זמן והוא דאג לרמוס את זה יחד עם הלב שלי, ואפילו לא היה לו אכפת

אז גם לי לא אכפת עכשיו.

3/>

אתמול, ערב יום העצמאות, יום החגיגות וכולם יוצאים לבלות ולחגוג

ובהתחלה באמת ניסיתי להתעלם מהעצב שהיה בי

אבל הוא היה חזק ממני, הכל הזכיר לי אותו וכ"כ רציתי אליו

שיחבק אותי אם יהיה לי קר, שינשק אותי אם אהיה עצובה פתאום,

שפשוט יהיה שם איתי, רק כדי להרגיש בטוחה ואהובה.

אבל לא הייתי איתו ועד אתמול לא ידעתי כמה אני זקוקה לו לידי ואיתי

ידעתי שאני זקוקה לו, אבל לא ידעתי שככה.

כן בסופו של הערב צחקתי, ונהניתי פה ושם אבל לא שכחתי עליו

אני אף פעם לא אשכח ממנו, הוא תמיד איתי, לא משנה מה אני עושה או איפה אני

גם אם אני לא מתקשרת אליו זה לא אומר שאני לא חושבת עליו

לפעמים זה נראה כאילו הוא כל מה שיש לי בראש

וזה מפחיד, מפחיד כ"כ

כי לפעמים מגיעה המחשבה של "ומה אם הוא יעזוב?"

מה אני יעשה אז עם כל מה שאני מרגישה עכשיו?

מה אני יעשה עם האהבה הזאת שבי, אם יעזוב.

אבל אז אני חושבת על זה שהוא לא יעזוב, ואז יש לי תקווה למשהו טוב.

כן, הוא נותן לי תקווה, שכן יכול להיות בסדר

ואני אוהבת את זה, אני אוהבת אותו ואת העובדה שהוא נותן לי להרגיש טוב.

3>