מרגלת-סיפור בהמשכים

מקס לא וויתר. נכון, הוא לא הזמין אותה שוב לצאת איתו אבל בשלב זה הוא לא ראה שום טעם בכך. אם הוא רוצה לצאת איתה הוא צריך לגרום לה לרצות לצאת איתו. ועם ליה זה יכול לקחת הרבה זמן.
מקס השתדל מאוד להיות נחמד ומנומס, הוא לא נעץ בה עיניים או העיר הערות מגעילות. הוא היה אדיב ומתחשב. הוא ממש דיבר עם ליה. הוא לא זכר את הפעם האחרונה שדיבר עם בחורה, ממש דיבר. לא על המסיבה שהיו בה אתמול בלילה או על כמה שהוא נהדר. דיבורים אמיתיים, של אנשים רגילים. הוא מצא את עצמו שואל לשלומה וממש מקשיב לתשובה. הוא לא רצה לשמוע רק "אני בסדר תודה", הוא באמת רצה לדעת מה שלומה. זה היה מוזר. בכלל הוא התנהג מוזר וזה קצת הפחיד אותו. הוא ניסה להסתכל על אחרות ואפילו להתחיל איתן אבל משהו לא עבד. הוא לא היה מעוניין. הוא לא הבין את זה. הוא לא הבין מה קורה לו. הוא הרגיש שהוא מאבד את עצמו.
"מה אתה כל כך שקט היום?" שאלה ליה.
הם היו במרפאה, היום הייתה בדיקת המעקב האחרונה שלו.
"סתם" הוא אמר "מתי את מסיימת לעבוד היום?" שאל אותה.
ליה היססה. היא לא הייתה בטוחה אם כדי לה להגיד לו. למרות שמקס לא הציעה לה לצאת איתו שוב היא לא שכחה שאמר שלא יוותר. אבל לא זה מה שהפחיד אותה באמת. מה שהפחיד אותה באמת זה שהיא לא ידעה איך תענה לו. היא תסכים לצאת איתו? היא בכלל רוצה לצאת איתו? 'כן' המחשבה קפצה לראשה לפני שהצליחה להדוף אותה. לא... זה בכלל לא בטוח. בכלל לא בטוח שהיא רוצה לצאת איתו. מקס הוא לא טיפוס שיוצאים איתו. מקס הוא טיפוס ששוכבים איתו. 'גם לזה לא הייתי מתנגדת' אמר קול קטן בראשה.
'אני חייבת להפסיק עם השטויות האלה' ליה חשבה וניערה מעט את ראשה מנסה להעיף מעליה את המחשבות הטורדניות. נכון מקס היה נחמד אליה בזמן האחרון. אבל בכל זאת מקס הוא מקס ושם דבר לא ישנה את זה.
"מוקדם ב14:30" היא אמרה לאחר מחשבה קצרה. אם הוא יצע לה לצאת איתו היא פשוט תגיד לא.
"וואלה? את הולכת לבית החולים ההוא?" הוא שאל.
"איך..? איך ידעת?" ליה שאלה בהפתעה.
היא סיפרה  רק לאהרון ואביה על ההתנדבות בבית החולים, איך מקס יודע?
"שמעתי אותך מדברת עם אהרון לפני כמה זמן.." הוא אמר ומשך כתפיים "איך הולך שם?"
"טוב. אני אוהבת לטפל בילדים. ידעתה שאת ההתמחות שלי הייתי אמורה לעשות שם? האמת שזה מה שרציתי אבל אז אבא שלי סידר לי את ההתמחות פה ו.." ליה השתתקה
"ו.. מה?" מקס שאל בעניין, מעודד אותה להמשיך לדבר, הוא אף פעם לא התעניין ככה בבחורה, בענייניים שלה. האמת שהוא לא התעניין כל כך בכל בן אדם אחר.
"ולא רציתי לאכזב אותו, אז באתי לכאן" היא לא האמינה שהיא אמרה את זה, היא לא התכוונה להגיד את זה. למען האמת היא לא התכוונה להגיד את זה אי פעם.
מקס התבונן בעינייה. היא הייתה כל כך טובה! הרגשה מוזרה עברה בבטנו, חיוך בלתי נשלט נמרח על פניו.
"מה?" ליה שאלה ובחנה את פניו, היא לא הבינה את פשר החיוך. הוא צוחק עליה?
"את יודעת שאת מקסימה?"  הוא אמר ברוך .
ליה הסתובבה מסתירה את פניה המסמיקות מעיניו. כשהסתובבה שוב הוא כבר לא היה שם. היא לא ידעה אם היא העדיפה את מקס הרגיש והנעים או את מקס המגעיל והשחצן.
לעמוד מול מקס המעצבן היה לה קל יותר,מול מקס האדיב היא נמסה.

הילדים ישבו על הדשא בגינה של בית החולים,תחת צלו של עץ תאנה גדול,שהגן עליהם משמש הצהריים.
כולם התבוננו מרותקים בליה שככל הנראה סיפרה להם סיפור. מקס התיישב על ספסל
סמוך כדי להתבונן ולהקשיב בגניבה. פניה היו מלאים בחיוניות, נעימים מאוד לצפייה. היה לה קול ששווה להקשיב לו. כשדקלמה את החרוזים של סיפור אגדה-סיפור על נסיכה עם חיוך קסום של קשת בענן ולב זהב שבאה מארץ לעולם ועד כדי להביא אושר לכל הילדים. כמובן,היה גם נבל בסיפור-ילד ערמומי,שלבש תמיד שחור והיה מלשן ורשע. מטרתו הייתה להרוס את כל השמחה, לספר שקרים על הנסיכה, ולגרום לה להעלם מחיי הילדים.
ילד אחד שלא האמין לכזבים שלו, השמיע שאגת אריה רבת עוצמה,שהחזירה את הנסיכה מארץ לעולם ועד וחשפה את הרשע בתור השקרן המצחין שהיה.
חומר סטנדרטי-הטוב מנצח את הרע-אבל מקס היה מרותק לגמרי על ידי החריזה ועל ידי ההגשה האמפתית של הסיפור.
הילדים שהקשיבו לכל מילה,הצטרפו לשורות מסוימות כאילו ידעו בעל פה חלקים ניכרים מהסיפור. הם הצטרפו במיוחד אל שאגת האריה. זה קסם להם מאוד,ולא היה לו ספק שהסיפור בא מספר ילדים פופולארי. מקס לא יכל שלא לחייך לנוכח המראה. זה כל כך התאים לליה להיות מוקפת בילדים ולשמח אותם.
ברגע שהשורה האחרונה נאמרה, הילדים מחאו כפיים וקפצו להסתדר במעגל ריקודים. תחרות על מי יזכה להחזיק בידה של המספרת פרצה מיד. אחת האחיות יעצה ביובש "מוטב שתהיי הנסיכה שבאמצע, ליה".
ליה הייתה נפלאה עם הילדים, שכולם בבירור העריצו אותה.החיבור שהיה לה עם הילדים היה מדהים, הוא הבין למה היא אהבה לטפל בהם, זה היה המקום הטבעי שלה. לפתע הוא הצטער בשבילה שלא עברה את ההתמחות כאן. רק לאחר מספר שניות הבין שאם הייתה מתמחה בבית החולים הזה ולא במנצ'סטר הוא לא היה פוגש אותה לעולם. כאב בלתי צפוי הציף אותו לנוכח המחשבה שלא היה זוכה לפגוש אותה.
"הי!"הצעקה החרדה הגיעה מפיה של אחת האחיות כשגבר הסתער לתוך מעגל הילדים וחטף את אחד מהילדים,מחזיק אותו בזרועותיו ומחבק אותו קרוב לכתפו.
"הוא הבן שלי!" הוא צעק על שלוש הנשים שהתבוננו בו, מוחות על המעשה שלו. זה היה כמו נהמה של חיה,חיה שמגנה על הגור שלה. הגבר נסוג והסתכל אליהם בפראות,עדיין מצמיד את הילד לחזהו.
הנשים התווכחו איתו.
הילדים התחילו לילל,מבוהלים מהעימות שפרץ בפתאומיות כזו.
מקס זינק לפעולה,שומע קטעי ויכוח כשהקיף את עץ התאנה כדי לבוא מאחורי החוטף המאיים.
"אני אבא שלו.יש לי זכות מלאה לקחת את תומאס איתי."
"אנחנו אחראים עבורו,מר הרפר. אימא שלו השאירה אותו אתנו למשך היום ו.."
"אימא שלו לקחה אותו ממני. הוא הבן שלי!"
"אתה צריך לברר את הדברים האלו עם אשתך."
"היא לא מוכנה שאהיה בקשר איתו אבל משאירה אותו בידי אנשים זרים! אני אבא שלו!"
האיש חזר שוב ושוב על כך שהוא אביו של הילד,מקס האט את צעדיו, הוא לא היה בטוח שהבין את המקרה בצורה נכונה.
"אנחנו נצטרך להתקשר למשטרה אם תיקח את תומאס" אמרה אחת האחיות,מנסה להכניס באיש מעט הגיון.
"מר הרפר,זה לא צעד חכם. אם תגיע לכלא לא תראה יותר את הבן שלך". זה היה קולה של ליה,המדבר בעדינות ובהגיון.
צחוק מטורף הוציא את ההיגיון מגדר האפשרויות. " תראו מה זה צדק. אני לא עושה כל רע אבל אני מפסיד את הבן שלי ואשתי הבוגדנית פשוט מקבלת אותו. היא אמורה לדאוג לו ולשמור עליו אבל לא, זה יותר מידי בשבילה.במקום, היא שמה אותו בבית חולים כדי שיטפלו בו בזמן שאני מתחנן שתתן לי אותו ליום אחד כדי שאוכל לבלות איתו ולטפל בו".
"אתה חייב לקחת את זה לבית משפט לדיני משפחה" ליה לחצה "הם יקשיבו לך בהגינות".
"שום דבר לא הוגן" הכעס התפרק לדמעות, צער וייאוש נשפכו ממנו.
"היא סיפרה לעורך הדין הממולח שלה הרבה שקרים עלי. זאת ההזדמנות היחידה שלי. אין לי הזדמנות אחרת! תגידו לאשתי שלא אכפת לי שיש לה מאהב עשיר,אבל לקחת את הבן שלי זה...לא..לא..לא."
היפחות המיוסרות של האיש הפכו קרביים. הוא טלטל את ראשו,ונסוג כושל בעיוורון,מתרחק מליה.
"אני מתקשרת למשטרה" אחת הגננות אמרה,טלפון סלולארי בידה.
"אל תעשי את זה " ציווה מקס כשכרך את זרועו סביב כתפיו הרועדות של האב,עוצר אותו ותומך בו כאחת.
ליה הרימה אליו מבט מופתע "מקס? מה אתה עושה פה?"  פתחה את עינייה בפליאה,האדם האחרון שציפתה לראות כאן היה הוא.
" אני שונא לראות בחור מגיע עד דמעות " הוא אמר ואז שלח מבט סמכותי אל הגננת עם הטלפון. "תעצרי.אני אטפל בזה. להתקשר למשטרה יעשה את הכול הרבה יותר גרוע "
"אני אחראית לילדים האלו" האישה התווכחה למרות שנראתה מופתעת,היא זיהתה את שחקן הכדורגל המפורסם.
היא הייתה מבוגרת, אולי בשנות החמישים שלה, שיער אפור מסופר קצר,גזרה מלאה, והתנהגות מנופחת מרשמיות.
"אני אצטרך לקחת את האחריות בפני גברת הרפר לגבי מה שקורה לתומאס" הוסיפה.
"שום דבר לא עומד לקרות לתומאס" מקס הבטיח לה.
"מר הרפר פשוט היה צריך לחבק את בנו למספר דקות. בנסיבות האלו זה די הוגן,את לא חושבת?"
"הוא חייב להחזיר אותו" האישה התעקשה.
"כן. ואת יכולה לסמוך עלי שהוא יעשה כן. אני מספיק גדול בשביל לוודא שזה יקרה.בסדר?"
הגבר שאותו החזיק היה שבור מדי כדי להילחם,וגם אילו היה מנסה להילחם לא היה לו שום סיכוי לנצח את מקס.
האישה שמחתה כלפי ההתערבות שלו סקרה את גובהו של מקס-הרבה מעל מטר שמונים-כתפיו הרחבות והשריריות ובמנה הגוף החזק שלו. כל אלו גרמו לו להיות יריב מרתיע בכל זירה שלא תהיה. הרפר היה גבר קטן יחסית,קודקודו בקושי הגיע אל סנטרו של מקס, ומבנה גופו הדק התגמד עוד יותר ליד גופו של מקס. אם העניין יגיע לעימות פיזי ,לא היה ספק מי  ישלוט במצב.
"תגרום לו להחזיר את הילד עכשיו" תבעה האישה. היא לא הבינה מדוע שחקן מפורסם כמוהו מתערב במשהו כזה בכלל.
הילד שלא פתח את פיו עד עכשיו הסתכל על האישה בעיניים מלאות דמעות ואמר "אני רוצה את אבא. אני אוהב את אבא שלי" הוא זרק את ידיו הקטנות סביב צווארו של אביו וקירב את ראשו אליו.
"אל תבכה אבא. אני לא אוהב כשאתה בוכה" הוא אמר תוך כדי התייפחות
לקרוע אותו מאביו גבל באכזריות. היו פתרונות אחרים,עדינים יותר למצב.
"בואו ניקח קצת זמן להירגע" מקס כיוון את דבריו אל האישה וניסה לעורר בה אהדה.
"אני הולך ללוות את מר הרפר אל הספסל בפארק.." הוא הצביע כלפי הספסל עליו ישב מקודם. "הוא יוכל לשבת עם תומאס, בזמן שאת תשגיחי על המשחק של הילדים האחרים"
"כולם מוטרדים עכשיו" היא מחתה. "אנחנו צריכים להחזיר אותם לבית החולים"
מקס העביר את תשומת לבו אל ליה שהסתכלה ישר עליו, פליאה סקנית בעינייה הכחולות, המקסימות.
"ליה,תספרי להם סיפור נוסף. את טובה בזה, הקשבתי לך." הוא אמר וחייך אליה חיוך קטן "אני בטוח שתוכלי להפיג כל טראומה שאולי חוו".
"אני חושבת שזה רעיון טוב. שרה אני מכירה אותו. תסמכי עליו" היא אמרה.
באותו רגע הייתה בטוחה שאפשר לסמוך עליו.
מקס הסתכל על ליה בפליאה. דבריה לא נעלמו מאוזניו אבל הוא התקשה להאמין בהם. ליה אמרה שאפשר לסמוך עליו.
"ליה.." אמרה שרה, האישה האחרת. היא חששה בבירור מתוצאות המצב שנלקח לגמרי מתחום שליטתה .
"הוא מספיק גדול" ליה הצהירה בביטחון מסלקת את שאר ההסתייגויות.
הוא גם מספיק מהיר, ויפה, ומקסים ו... מחשבותיה הגזימו.
"חוץ מזה, את תמיד יכולה להתקשר למשטרה אם הדברים לא יתפתחו היטב" היא הוסיפה כדי להרגיע אותה.
ליה פנתה אליו שוב "מקס אנחנו נצטרך לאסוף את תומאס בדרכנו חזרה".
"ברור" הסכים.
ליה הסתובבה כדי לאסוף את הילדים שוב לקבוצה שמחה.
שרה הדעתנית הקדירה פנים אל מקס אבל התעסקה עם קבוצת הילדים, כבר לא מעוניינת להילחם בתוכנית שלו ועדיין לא מאושרת מכך שתומרנה לבטוח בזר. אבל למרות הכול, גם להתקשר למשטרה ולהתמודד עם כל העניינים החוקיים לא היה רעיון מושך במיוחד.
מקס פשוט לקח את הרפר איתו אל הספסל,ועודד אותו בדרך.
"אני יודע שהכל נהיה יותר מדי בשבילך, אבל בוא איתי ונראה אם נוכל למצוא דרך טובה יותר כדי להחזיר לך את הבן שלך" אמר מקסוכל הקרביות של הרפר התפוגגה לדבריו. נראה שהאיש הגיע לקצה יכולת הסבל שלו, והוא כמעט התמוטט על הספסל וערסל את בנו באהבה נואשת, ללא שום תקוות לעתיד.
כשנרגע מספיק כדי לדבר, הוא התבונן בתומאס בעיניים מיוסרות ואמר "היא אמרה לעורך הדין שלה שאני אבא מתעלל. זה לא נכון. לא נכון.."
מקס האמין לו. לא רק שתומאס לא הראה שום סימני פחד מאביו, הוא התפרק עליו כאילו התגעגע אליו לא פחות מכפי שהרפר התגעגע אל בנו. היה ברור שהאהבה הייתה הדדית.
"עורך דין טוב יוכל לתקן את המצב" הוא ייעץ.
"אני לא יכול להרשות לעצמי.  איבדתי את מקום העבודה שלי. לא יכולתי להשקיע את האנרגיה הדרושה.."
"במה אתה עובד בדרך כלל?"
"מנהל חשבונות"
"בסדר . מה אם אני אמצא לך עבודה חדשה, אפגיש אותך עם עורך דין שמתמחה בזכויות משמרת, ואוודא שתקבל את הייעוץ הטוב ביותר איך להתמודד עם מה שקורה עכשיו.."
"למה שמישהו כמוך יעזור למישהו כמוני?" שאל הרפר,מופתע. הוא לא האמין שמקס רוביו, האיש והאגדה יושב מולו ועוזר לו. "אתה אפילו לא מכיר אותי".
"בגלל שאני יכול. ואני רוצה לעזור לך,הרפר. אני רוצה שאביו של תומאס יהיה נוכח בחייו. זה חשוב" מקס חיי המון זמן ללא הורים,הוא ידע איך זה מרגיש לחיות ללא אב אהוב.
"אני לעולם לא אוכל להחזיר לך את סכום הכסף הדרוש" אמר הרפר כשדמעות חדשות הצטברו בעיניו.
"לא ביקשתי שתחזיר לי" ענה מקס בפשטות.
"אתה מבטיח הרבה" אמר האיש כמפחד לפתח תקוות חדשות.
מקס ראה שהאיש עבר הרבה.
"תבטח בי.אני יכול ואני אממש את כל מה שהבטחתי"
"מה אתה בכלל עושה כאן?" פלט הרפר.
"באתי לבדיקות הרפואיות שמאשרות שאני יכול לחזור לשחק" שיקר.
"סיכוי של אחת למיליון,שדווקא פה בבית החולים הזה" מלמל הרפר המסונוור.
"אני מניח שהיה לך מזל הפעם" הוא אמר ומשך בכתפיו.
"אתה באמת מתכוון לזה? אתה תעזור לי כמו שאמרת?"
"כן אני אעזור. אתה יכול לבוא איתי ואנחנו נתחיל להזיז את הדברים בכיוון חיובי עבורך מיד אחרי שתומאס יחזור לבית החולים. בינתיים למה שלא תפטפט עם הבן שלך,ותבדוק איך החיים שלו מתנהלים מאז הפרידה?"
הרפר שלח את ידו. "זה מאוד נדיב מצדך,מר רוביו"
"אין בעיה" מקס הבטיח,ולחץ את ידו "תקרא לי מקס"
"אני דייב. דייב הרפר"
"נעים להכיר אותך,דייב"
וזה היה טוב- להקשיב לגבר מרגיע את בנו שאבא בסדר עכשיו ושהם יפגשו שוב בקרוב מאוד.
ליה טוותה שוב את הקסם שלה עם הילדים,וסיפרה להם מעשייה בחרוזים. נדמה היה שאפילו הילדים החולים שכחו מהמחלה ופשוט נהנו.
אף אחד מהילדים לא הסיר את עיניו ממנה כדי לבדוק איך תומאס מסתדר עם אביו. ההפרעה הסתיימה,מקס חשב.
למרות הכל,האישה המבוגרת,שרה,תרגיש ללא ספק מחויבות לדווח על התקרית לאמו של תומאס כשתבוא לאסוף אותו אחר הצהריים. מה שיכול לעשות לדייב צרות נוספות. למרות שהחטיפה נמנעה,העניין יכול להפוך לנשק במלחמתה של האם נגד בעלה. מוטב לתקן את המצב לפני שיתחיל להתגלגל.
הוא יצטרך להשתמש בכוח של שמו כדי להתגבר על ההתנגדויות של שרה להתערבות שלו. ואלי גם לכמה מטבעות.

חלק ממוחה של ליה היה עסוק בהתפעלות ממקס אפילו בזמן שמימשה את ההצעה שלו ומיקדה את תשומת הלב של הילדים בסיפור נוסף.
כשהגיע, ההתערבות המדהימה שלו מנעה מאביו של תומאס לעשות טעות קשה. בדרך כלל אנשים לא נטו להתערב בבעיות שלא היו מעניינם. אבל מקס עשה כך, לקח פיקוד על מצב מפחיד מאוד ועזר למר הרפר ולתומאס. הוא אפילו בלבל את שרה עם אווירת הסמכות שלו, וליה מעולם לא ראתה את שרה מוותרת על סמכותה לטובת אדם כלשהו. אבל טוב שהייתה נכונה לוותר הפעם. היה ברור שאביו של תומאס היה זקוק לעזרה, ולא לישיבה בכלא, שבגללה גם היה מאבד כל סיכוי לזכויות משמורת על בנו.
ליה ריחמה עליו. העובדה שאשתו זנחה אותו למען גבר עשיר יותר ולקחה את בנם איתה..הוא היה במצב קשה עכשיו.
כנראה ששרה החליטה שכולם לא במצב נפלא במיוחד. ברגע שהסיפור הסתיים,היא דרבנה את הילדים לאסוף את תיקי האוכל שלהם וליצור טור,מוכנים לחזור.
היא הורתה לליה לאסוף את תומאס. "ואל תתני לבחור הזה לדחות את העזיבה" היא הורתה לה. "אמו של הילד עלולה לתבוע אותנו על הזנחה."
"אני בטוחה שמקס ידאג שההסכם יקוים"

מקס נעמד כשראה אותה מתקרבת. מר הרפר נשאר יושב על הספסל,ודיבר בלהיטות אל תומאס שישב בחיקו,נהנה להתכרבל אצל אביו.
"הגיע הזמן ללכת" היא אמרה.
"אני לא מניח ששרה תניח לזה. היא תדווח על זה לאמו של תומאס" הוא חקר.
ליה הנידה את ראשה לאישור "אני חושבת ששרה תרגיש את הצורך לספר. היא צריכה לכסות את עצמה למקרה שהעניין יחזור על עצמו"
מקס הלך במהירות אל שרה ולאחר כמה דרבונים ומטבעות שעברו ידיים שרה השתכנעה. ליה הסתכלה על מקס בזמן שדיבר עם שרה, מטבעות הכסף שהשתלשלו לכיסה לא נעלמו מעינייה. מקס התנהג כל כך.. שונה.לאחר שסיים את עניניו עם שרה מקס התקדם לכיוונה, היא לא הזיזה את ראשה ולא עשתה את עצמה כאילו לא בחנה אותו. כבר לא היה אכפת לה. היא התעייפה מהעמדת הפנים.
"תודה" היא אמרה לו כשהגיע אליה "מה שעשית בשביל תומאס ומר הרפר היה מקסים"
"זה כלום" הוא אמר ומשך בכתפיו "הלוואי שמישהו היה יכול לעשות את זה בשבילי"
ליה לא הבינה את פשר ההערה. כשחשבה על זה היא לא ידעה הרבה דברים על מקס. היא ידעה רק מה שנתן לאנשים אחרים לראות, רק חלק אחד באשיותו. היום הוא הוכיח לה שיש בו עוד חלק. חלק נדיב וטוב שמוכן לעזור גם למישהו שהוא לא מכיר, מישהו שזקוק נואשות לעזרה.
"איך מצאת אותי?" היא שאלה.
"הלכתי לבית החולים ואמרו לי שתהיי פה" הוא אמר
"מחוכם" היא אמרה וחייכה "רוצה לחזור איתנו לבית החולים?"
מקס החזיר לה חיוך, היא לא סילקה אותו.
"בשמחה" הוא אמר.
מקס צעד לידה, והילדים מאחוריהם.
"ליה מי זה?" שאלה אחת הילדות "זה החבר שלך?"
ליה הסתכלה על מקס, מקס הסתכל על ליה מחכה גם הוא לתשובתה
"הוא.. הוא ידיד" אמרה ליה לבסוף "קוראים לו מקס רוביו, הוא.." אבל ליה לא הספיקה לסיים את המשפט ,אחד הילדים השלים אותו בשבילה בצעקה של התרגשות "השחקן הכדורגל הכי טוב בעולם! הוא משחק במנצ'סטר!!"
מקס חייך במבוכה. בדרך כלל הדברים האלו לא הביכו אותו, הוא היה רגיל לזה.
"כן אני משחק במנצ'סטר" הוא אמר לבסוף.
"אני המעריץ הכי גדול שלך!" הילד אמר בהתלהבות "אני לא מפספס אף משחק! איזה שער הבקעת במשחק האחרון!" התלהב.
מקס דיבר עם הילדים כל הדרך חזרה, הוא נראה נבוך בזמן שהיללו אותו ושמח בזמן שהצליח להצחיק את אחד הילדים. ליה אף פעם לא ראתה אותו עם ילדים. היא לא חשבה שמקס יסתדר איתם, היא חשבה שהוא לא הטיפוס.
ליה חשבה שהיא כבר ראתה הכל אבל היא שוב טעתה, כשהגיעו לבית החולים מקס הציע להם לשחק איתו כדורגל.  הילדים היו מאושרים. אף אחד מהם לא חשב שיצא לו לשחק כדורגל עם אחד השחקנים הטובים בעולם. אפילו הבנות השתתפו. כנראה כבר בגיל צעיר זה שמו לב למראהו המושך.
למרות שמקס הציע לה להצטרף היא סירבה. היא העדיפה לשבת בצד ולהסתכל עליהם משחקים. כשהסתכלה עליו כך, משחק עם הילדים, ליה לא יכלה להבין איך חשבה שהוא לא טיפוס של ילדים- כשברור כל כך שזה מקומו הטבעי.
כל החומות שעוד נותרו לה נפלו, כשהיא ראתה אותו משחק איתם. לא היה לה אכפת שהיא מרגישה משהו, לא היה לה אכפת שהיא יכולה להיפגע. ואולי... אולי היא לא תפגע.
לאחר משחק ארוך הילדים, ליה ומקס נכנסו לבית החולים, מחייכים. ליה לקחה את מדי הרופאה ולבשה אותם- בבית החולים היא הייתה חייבת ללבוש אותם.
"הייתה מדהים עם הילדים" היא אמרה.
"את חושבת?" הוא שאל מחייך.
"כן" היא אמרה והתקדמה לעברו  "לא ידעתי שאתה טוב עם ילדים"
"גם אני לא" הוא אמר, החיוך לא ירד מפניו "אני חושב שהם אהבו אותי" הוא הוסיף
"אני בטוחה שכן" היא אמרה ועשתה עוד צעד לכיוונו .
הם עמדו קרובים זה לזה, ליה הרגישה את נשימותיו החמימות על פניה. היא רכנה אליו ולחשה באוזנו "אתה יודע שאתה מקסים?".
ליבו של מקס החסיר פעימה. היא אמרה את זה. הוא לא האמין שהיא אמרה את זה.
ליה התרחקה קצת כדי שתוכל להסתכל בעיניו.
היא הרימה את ידה ונגעה בלחיו, חשמל עבר בכפות ידיה. מקס עצם את עיניו מתענג על מגעה. הוא פחד לזוז. הוא פחד לנשום. הוא פחד שזה יפסיק, שזה יעלם. ליה העבירה את ידה על לחיו באיטיות מענגת. כמה זמן רצתה לעשות את זה! ועכשיו כשהייתה צלולה לגמרי, הדבר היה מענג יותר ממה שציפתה. היא העבירה את אצבעה על שפתיו שנפתחו כמהות  למגעה. היא קירבה את פניה לפניו ונשקה לו בעדינות. הוא נענה לה. אושר הציף את מקס, הבטן שלו קפצה משמחה. היא נישקה את צווארו ובכל מקום שבו שפתיה נגעו בעורו הוא הרגיש חום נעים. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן מקס היה המובל ולא המוביל. הוא נתן לליה לעשות בו כרצונה, הוא התענג על כך.
"בוא" היא לחשה באוזנו.
היא הובילה אותו כשעיניו עצומות. מקס שמע צליל של דלת נסגרת ומנעול ננעל.
"תפקח עיניים" היא לחשה והוא עשה כמצוותה,
מקס בחן קצרות את החדר, הם היו בתוך ארון ציוד. זה לא ממש עניין אותו.
ליה עמדה לפניו, במדי רופאה עם עיניים בורקות. איך הוא עצם עיניים עד עכשיו והפסיד את כל זה.
"את יפיפייה" הוא לחש ונשק לה בתשוקה, לשונו שהייתה בתוך פיה העבירה בה זרמים מתוקים. היא לא יכלה לעמוד בזה. זה שיגע אותה. היא נצמדה אליו והתחככה בו, כל רמז לעדינות נעלם. היא רצתה אותו. כאן ועכשיו. היא הצמידה אותו לקיר מצמידה את עצמה אליו בכוח, מקס תפס בישבנה והצמיד אותה אליו.
הוא נשק לצווארה כשלפתע ראה את זה. צלקת מוזרה. הוא הפסיק לרגע, מלטף את הצלקת,תוהה לעצמו איך קיבלה אותה. הוא הסתקרן,הוא רצה לדעת כל פרט ופרט עליה. ליה שמה לב שהוא ראה את הצלקת ומיד המשיכה לנשק אותו מתחככת בו ומרעידה את כל גופו, אנחת עונג נפלטה מפיו.
היא הורידה את חולצתו בלי קושי ונשקה לחזהו, יורדת למטה. היא הניחה את ידה על חגורתו, של מקס מלטפת את קו התחתונים שלו. מקס הרים אותה אליו ונשק לשפתיה. למרות שהוא נקרע מבפנים הוא לא יכל לתת לה לפתוח את מכנסיו. אם היא תעשה את זה, הוא לא יוכל לשלוט בעצמו יותר. הוא כל כך רצה אותה! אבל הוא לא יכל לעשות לה את זה. הוא לא רצה שהפעם הראשונה שלהם תהיה ככה. הוא כיבד אותה יותר מידי בשביל זה.
ליה הופתעה, מקס הרגיש את זה, אבל היא לא התכוונה לוותר. עכשיו כשהיא הבינה מה היא רוצה, היא לא התכוונה לעצור. כן,היא ידעה שאחרי זה כנראה מקס יאבד את עניינו בה,אבל זה לא הפריע לה. היא רצתה אותו.
היא נישקה אותו בתובעניות הולכת וגוברת. באגרסיביות. היא רצתה יותר.
פעם נוספת היא שלחה את ידה לחגורתו, אך מקס תפס בידה ועצר אותה. כל גופו צעק לו לפסיק ולהניח לה לפתוח את החגורה. הוא הרגיש שהוא בוער, שהוא חייב לתת לה לפתוח את החגורה. כמה כוח רצון היה צריך בשביל להתעלם מכל זה ולתפוס בידה! כוח רצון שבכלל לא ידע שקיים בו. הוא קילל את הכוח הזה.
הפעם ליה לא יכלה להתעלם מזה. הוא ממש עצר אותה. ליה הפסיקה לנשק את מקס והתרחקה ממנו, מקס נאנח. הוא קיווה שלא תעשה את זה. הוא לא ידע אם יוכל לעמוד בכך.
"מתחילת ההתמחות שלי במנצ'סטר אתה מנסה לשכב איתי" היא אמרה עצבנית ופגועה "ועכשיו שאני סוף סוף רוצה אתה עוצר אותי? זה בגלל הצלקת נכון? עכשיו אני לא מספיק יפה בשבילך?"
"ליה, את באמת חושבת ככה?" הוא שאל לא מאמין למשמע אוזניו "את הבחורה היפה והמושכת ביותר שהכרתי אי פעם בחיי" הוא אמר ותפס בפניה, מקבע אותן כדי שיסתכלו בפניו "ואני כל כך רוצה שתפתחי את החגורה הארורה הזאת" הוא אמר ונאנח בתסכול.
איך הוא יוכל להסביר לה משהו שהוא לא מבין בעצמו?
"אז תיתן לי" היא כמעט התחננה.
"אני לא יכול" הוא אמר מיואש.
"למה?" היא שאלה לא מבינה "למה לא?"
"אני רוצה שזה יהיה אחרת" הוא אמר "אני רוצה שנצא לפני, שזה לא יהיה סתם בארון ציוד של בית חולים". אמר,מפתיע את עצמו ואת ליה ביחד. היא בהתה בו,היא לא ידעה איך להגיב.
זהו, הוא רשמית השתגע.זה החלום הארוטי של כל גבר, לעשות את זה עם אישה במידי רופאה בחדר ציוד של בית חולים. הוא הפך לבחורה רשמית.