ברגע אחד האורות נכבים.
הנה, חושך.
עכשיו את לבד.
עכשיו את ממש לבד.
רק את והשקט.
הקולות של הרוח מבחוץ.
רשרוש העלים מחוץ לחלון.
עכשיו את לבד.
וחשוך ועצוב.
ובודד מעט.
והחושך אינסופי.
והשקט כה רגוע שזה מלחיץ.
כל רעש קטן מקפיץ את ליבך.
ובראש?
בתוך ראשך רצים להם אינסוף תסריטים.
חלקם מהעבר, חלקם מהעתיד.
חלקם הגיוניים, חלקם דמיוניים.
חלקם נחמדים, רובם מחרידים.
וברגעים האלה
רק ברגעים האלה
פתאום את מבינה כמה את לבד
וקר לך טיפה
אפילו שאמצע הקיץ
אבל טוב לך
בערך
כי את יודעת שאת יכולה לסמוך רק על עצמך.
אז נכון שחשוך ושקט ומפחיד
אבל את תשרדי
אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: