השבוע שעבר היה אחד הקשים בחיי. מבחן כל יומיים ותוך כדי זה עוד העבודה העצומה הזאת ברקע. והחבר חופר מהצד ויותר מידי אנשים נזכרים בי פתאום ורוצים לדבר או להיפגש או להתעדכן. הגעתי למצב שאני כאילו צוללת ורק מחפשת שנייה אחת לצוף למעל המים ולנשום. הלחץ הזה, הלחץ המטורף הזה, שחונק אותי ולא נותן לי לנוח לרגע. ובתוך כל הלחץ הזה פתאום הרגשתי שזו הפעם הראשונה מזה המון זמן שאני באמת מצליחה לנשום לרווחה. כל דבר קטן שעבר היה הקלה מטורפת. תחושת שחרור אדירה. כל מבחן שחזר אליי גרם לי לחיוך לעלות על פניי ולתחושת גאווה להתפשט בכל חלקי גופי. אני אוהבת את זה. את הלחץ והעומס. את זה שיש סיבה לעשות משהו. שאני באמת חייבת לעשות משהו. הדרייב הזה, הלחץ הזה, זה נותן לי מוטיבציה לנסות, להשתדל, לעשות ובסופו של דבר גם להצליח. אז אולי זה היה אחד השבועות הטובים יותר, אחרי הכל.
אני יודעת שאני יוצאת ממנו גאה בעצמי. ובציונים האלה, פאק! ממש גאה בעצמי..
והנה כבר שבועות. החג האהוב עליי. קרמים ועוגות גבינה וסלטים חלביים ואוכל שאשכרה אפשר להתענג עליו.
אבל יש דילמה שמרחפת לה מעל ראשי. והיא ממש מעיקה. ממש. אני מניחה שאני צריכה להחליט. אבל אין, אני לא יודעת להחליט דברים לבד. פשוט לא מסוגלת. וכל אחד שאני שואלת, כאילו יש לו אינטרס אישי, ואני לא מרגישה שהתשובות האלה באות באמת ממקום של "אני חושב/ת שזה מה שהכי טוב בשבילך" אלא פשוט כי "אני חושב/ת שככה לי יהיה הכי נוח" וממני לא באמת אכפת להם. דווקא האנשים שיודעים עד כמה העניין חשוב לי. והם לא חושבים עליי בכלל בכל העסק הזה. הייתה רק אחת שענתה לי משהו שהוא באמת לטובתי. כל השאר? לא.
בקיצור, עליות ומורדות, רבותיי. עליות ומורדות.
חג שמח. ובהצלחה לכולנו.
ושתצא לי תמונת מחזור נורמלית :X
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: