לא מודע

אני שוכן בגופי לא מודע. שוכן אי-שם חושב שחשבתי חש שהרגשתי. לא מודע. 

לא מודע ולא חי, כאילו מים חמים שטפו אותי אל תוך בטנם ואני משותק בשגרתם, ישן שנת ישרים שקרית.

והגחתי מן הכלום. אוויר אל ראותיי קפוא חייתי בפעם הראשונה. בפעם הראשונה חייתי כי ראיתיה-

ברגעים איטיים התערפל עשן סיגריות אימתני מפיה, עינייה חתוליות ומהפנטות מפשיטות אותי שכבה שכבה ומעבר לעור חזתה בנשמתי הערומה.

ברק ורעם הבזיקו מצמרות העצים, העולם שחור לפתע ואני מהופנט אחריה, סוגד לנשימותיה מלאות המחנק, מאבד את שמי; חיים שלמים אל תהום. 

ולאחר דקות-שניות-שעות, זמן בלתי ידוע והיא חזקה ממנו, מאבד פריטים נשגבים מזכרונות חיי, בראשי רק דרשתי להעניק בה גופי לטרף, לגעת עורה המכושף שישרוף את פניי.

ובבינה הבסיסית שנותרה בי התחלתי צועד עבורה.

כל תזוזה דרשה מאמצים נשגבים, רגל ורגל ועוד רגל, לחשושי צעדים מתרחשים על המרצפות. נשיפה ושאיפה, הסיגריה המאה אוזלת ורגל אלוהית מכבה אותה על המדרכה.

והיכן אני? מרחק שני מטרים מפניה, שפתותיה נפתחו כמעה ונשבעתי לזהות בהן תשוקה. קמה עבורי, הגברת האלה השטנית המיוחלת, קמה ושיערותיה נתונות לרוח. שערה אחת ועוד אחת בגוון מוקה אצילי ריחפו כאילו חיים היו בהן. 

חמשת אצבעות פצצה מתקתקת קפואות חגו על בשרי. מגעה שיכר ככוס יין שמינית, כאורגזמה תשיעית כמוות עשירי. 

"בוא" לחשה אלי. מושכת אותי מת- חי-מתמיד אחריה, הולך בסמטאות ואור קלוש מהבהב בהן. צועד וריח, ריח מתוק ממלא את גופי ושורר בו. 

ואל דירה נכנסתי, חושך מפלצתי אורב בחצות הליל. שקט ועל הרצפה שמלה חגה נחה, שמלת בורדו שוכנת על הרצפה. תנועות ידייה מפשיטות בה בריקוד חולני.

וכפתור כפתור פתחה בלשונה את חולצתי. מגששת באפלה ועינייה בורקות סגולות כמעט על שערות חזי.

ערום כביום הוולדי- ביום הוולדי לא רק הבגדים רחקו ממני אלא גם בינתי. דף חדש פתוח, תמים. לא חווה מאום. 

צחור שדייה ברקו אלי מתוך מיטה, "בוא אלי", אמרה. "בוא". 

התחלתי מברבר שובר שקט חרמנות ואש. מילה ועוד מילה יוצרת משפט עמום, ללא-קושי מתפוגגת באוויר ומתה. הד של צלילים מפי, ממשיך מברבר פנטזיה מינית ומייחל. שואף לממשה. והיא ערומה שולטת בי ביד רמה.

חשתי גופי נזרק על קיר, כאב אלוהי שבר בו ודם, דם רב מתיז מאפי. שולפת כלי-נשק שינייה החלה לנשק צווארי. 

נושכת בו.

השחור משחיר אף יותר ועינייה סוגרות בי אל מוות.