יכול להיות שהפוסט הבא יכעיס כמה אנשים, לא יעלה עם אותה הדיעה שחלק מהאנשים חולקים ויכול להיות שזה מאוד ייגע לליבכם, כמו שנגע לליבי אחרי שצפיתי בתוכנית של אמנון לוי- פנים אמיתיות, הערב. מה שלא יהיה- זה בסדר. גם אני מבססת את דעתי פה על סמך צפייה בתוכנית אחת, וקריאה של מספר כתבות בלבד ממקורות שונים, מה שאומר שיכול להיות שלא כל הפרטים חשופים וגלויים. ועדין- הרגשתי צורך להעלות לכתב את המחשבות לגבי המצב שלא ייעלה על הדעת במדינה מתקדמת כמו שלנו! גם אם יאה וגם אם לא יאה- אשמח אם תרשמו מה אתם חושבים; אבל- נא לשמור על כבוד!
מצד אחד הבלוג הזה הוא סוג של יומן מסע אישי. מצד שני הבן אדם האינדיבידואל הוא חלק מחברה וקצת קשה לי להישאר אדישה לריאליות של מצבים מסויימים של החברה בה אני חיה.
ביומן המסע הזה חלקתי חוויות והפתעות שקרו לי במהלך השנתיים האחרונות. וכן- הבנתי שקיימות הפתעות בחיים.
יש הפתעות מהסוג המשמח- קבלה של משהו שהרצון רדף אחריו, הגעת דבר-מה שאליו/אליה ציפינו או אפילו חיוך קטן מיצור זר.
ויש הפתעות מהסוג המעציב. אולי השנוי במחלוקת? ואולי לא היה לך זמן לחשוב אם זה עצוב או שנוי במחלוקת!? הפתעות מהסוג של של להיעצר ולהישלח לבית סוהר. לא מגיע לך פרקליט מדינה- כי נעצרת אחרי השעה חצות האגדית, בה כל פרקליטי הציבור מניחים ראשם למשכב. לא מגיע לך עורך דין- כי לצערך אין לך את האפשרות הכלכלית לעמוד בהוצאות המותרות הזו. אחרי כליאה במשך חודש שלם, כאשר עדין כתב אישום לא נכתב נגדך (מה שאומר- אין נגדך אישום מכריע(!)- לא אישום ולא חפות מפשע , יש הפתעה נוספת- ללא כל הסברים מוקדמים או מואחרים. " שב"ס שמח להכריז בזאת על העברת החשוד לבית מעצר אחר". מה?רגע?למה?איך? עוד רבע שעה!? אז את התנהגות היצר ההישרדותי/המריונטי שלכם אתם כבר מיישמים בהצטיינות יתרה, בסתימת פיות, כי מי אתם כבר!? ובהשתלשלות ה'טבעית' של האירועים עוברים 'דירה' בלי לשאול שאלות נוספות. עם הגעתך למקום מגוריך החדש, מכניסים אותך עם אסיר שהואשם על עבירה שונה מאוד משלך. השורה התחתונה היא שאתם הולכים להיות שותפים לתא. עובר לילה, עוברים שניים עד שמגיעה ההפתעה שתשנה את חייך! או אולי, אפילו יכולה לסיים אתם. ההפתעה מתחילה, או מסתיימת כאשר מולך עומד שותפך לתא עם סיר רותח ומבעבע שרק מחכה להרגיש את שכבת העור העליונה ביותר והתחתונה ביותר שלך ולחלחל לך עמוק-עמוק לתוך האיברים הנחוצים, רק בגלל שלא הסכמת לוותר על לילה 'כביכול', נורמלי ונוח. (לא הסכמת לוותר על המזרון שלך ולישון על המשטח הקשיח למען אסיר אחר בתא שרצה ליהנות קצת יותר משגרת הלילה שכוללת מזרן אחד בלבד).
סדרה של חלם, סדרה של מחדלים וסדרה של בושות וביזיונות עוד עתידים לקרות במוסדות הגדולים שמנהלים ומבססים את מדינתנו- בית המשפט, הפרקליטות ויותר מכל- שב"ס.
ועכשיו, כדי לתבל ולהמליח במקצת את ההפתעות האלה- הוסיפו לעצמכם את הסטטוסים הבאים:
#עולה חדש/ה.
#אלופת ישראל באיגרוף (זו הפעם השביעית)
#מועמד/ת לייצוג בגאווה גדולה את מדינת ישראל באולימפיאדת לונדון, 2012.
#מעמד כלכלי פחות ממוצע.
אז כמו שכבר הבנתם- המחדל כבר קרה- ואי אפשר לשנות כבר; לא ניתן למחוק הפתעות ולא ניתן להפשיר את התערובת הרותחת. אבל, אפשר ליצור יותר מודעות לכישלון של המוסדות עליהם מושתת מדינתנו.
אם המוסדות רקובים ולא יציבים בעצמם- איך המדינה שלנו, בה אני אישית מתגאה, יכולה להתנהל!?
ומה היה קורה אם היה לו, לסרגיי צריוק, אלוף ישראל בהיאבקות בפעם השביעית, את הכסף לעורך דין פרטי שהיה מוציא אותו (ואני מאמינה שבצדק) עוד בשבוע הראשון למעצר כחשוד?
ומה היה קורה אם לא היו מכניסים אותו לאותו תא המעצר עם אותם השותפים?
ומה היה קורה אם הוא לא היה רוסי, או עולה חדש בלי בסיס של שפה או מעמד כלכלי יציב?
ומה היה קורה אם הוא היה נענה לדרישתו ומוותר על מזרנו ללילה אחד, שניים או לשבוע שלם?
ומה היה קורה אם הוא היה לוקח חלק במשלחת הישראלית לאולימפיאדה 2012 של לונדון, כמתאבק היחיד בענף במשלחת?
ומה היה קורה אם הילד הזה היה אני?
אין פה מקום לשאילתות הנורמטיביות והקלאסיות כמו 'ומה אם לסבתא היו גלגלים!?'
אבל בהחלט חייבת להישאל השאלה איך אפשר לעצור את הכישלון הבא של אלה שמנהלים אותנו ולא לאפשר למוסדות האלה להמשיך ולתת לגיטמציה למצבים מסוג כזה.
אין לי ספק שגם המון 'הצלחות' קיימות במוסדות אלו ושהם פועלים במירב המאמצים כדי לשמור על ביטחונם האישי של האסירים המוחזקים, בין אם הם חשודים או מואשמים- הם קודם כל בני אדם, הרי. אבל, גם אין לי ספק שאת המקרה הזה היה אפשר למנוע.
יכול להיות שאני סתם חיה בסרט; אני הרי כולה התחלתי את החיים שלי, וגם לגבי זה אני בספק, ומי אני בכלל שאטיל ספק בגופים הגדולים האלה, רבי הנסיון?
יכול להיות שאני לא מבינה כלום עדין ויכול להיות שאני ממהרת להסיק מסקנות.
אבל מה שבטוח זו ההרגשה הרעה לאדישות למצב באמת מצער שכזה שקורה בחברה הקטנה שלנו.
ההשראה לפוסט: התוכנית פנים אמיתיות עם אמנון לוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
