My) Cup Of Tea)

את הפוסט האחרון על הקולג' אני מעלה מהארץ, בשונה משאר הפוסטים, שזה קצת חבל אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני חייבת לעשות כל מה שרציתי ותכננתי ועדיין לא הספקתי במהלך השנתיים, ולכן לא ממש היה זמן לקראת הסוף. עם בסוף- גדל לחץ המבחנים, גדל לחץ הגעגועים, לחץ הרצון- להספיק ובעיקר לחץ ה'איך אפשר בכלל לומר להתראות' !?

את הפוסט האחרון על הקולג', אני מעלה אחרי חודשיים בארץ- אחרי זמן- מה של (נסיון ל)התאקלמות, אחרי זמן- מה של ריפלקציה ולאחר זמן- מה של ניסיון להבין איך שעון הזמן של השנתיים המשפיעות האלה אזל לו כלכך מהר.

את הפוסט האחרון על הקולג' לא אלאה בפרטים; במקום לרשום יותר מידי על הימים האחרונים והשבועות לקראת הסוף שהיו מלאים בהרפתקאות, רצופים בחוויות ועמוסים בבלבול , של תקופה לא יציבה- בין שני בתים- רגל פה, רגל שם. והמחשבות...? חלק בלימודים, חלק עם החבריםף חלק עם התוכניות לאחרי UWC, חלק עם זכרונות העבר מהשנתיים.

מה שלמדתי בשנתיים האלה לא משתווה לשום דבר. אטלנטיק קולג' זה בין המקומות היחידים שאפשר לומר עליהם שלומדים לא מהספרים, אלא מהתלמידים, מהמורים, מהורי הבית ומהרגעים הקטנים ובאמת מחומר הגלם הדינאמי שיוצר את הטבע של בית הספר.. (או שלא לומדים בכלל  ).

עדין קשה בדיוק להגיד איך חוית היודבליוסי והשנתיים האלו השפיעו אבל יש כמה דברים שאפשר להגיד בטוח. אני כלכך שמחה ומאושרת על ההזדמנות הזו שניתנה לי. מתהליך המיון שכבר אז השריש בי רצון לגלות עוד ולהפוך את הסקרנות לפעילות אקטיבית ועד השנתיים הבאמת מלאות האלה וחסרות- השינה. השנתיים האלה שוות הרבה יותר מפוסט קצרצר ולא ניתנות ל'סיכומון' באיזה בלוג של נערה בת 18. אי אפשר ואני גם לא רוצה באיזשהו מקום לסכם את השנתיים האלה. אבל מה שכן, זה שעכשיו יש לי שני בתים, בלב שלי יש מקום לחברי- אמת, חברי- חיים שכל אחד שונה מהשניה בצבע, באמונה, בדיעה, בחיצוניות, בתחביבים ובפנימיות. לצפות באולימפיאדה, כאשר כמעט כל מדינה מזכירה לי פרצוף של מישהי/ו אחר/ת זה די משעשע וגורם לי להרגיש חסרת ריכוז וקשב. לא נורא- אסתדר אם זה, אני חושבת. או מקווה.

בשביל זה נסעתי- לחוות משהו שונה, לעשות משהו שונה ולגדול למשהו שונה. לאו דווקא אחר לגמרי, פשוט שונה. להיפתח למשהו שלא תהיה לי הזדמנות לעשות בזמן אחר. אני לוקחת איתי מהשנתיים האלה כלכך הרבה יותר ממה שחשבתי שאקח במקור. גם עכשיו, אחרי חודשיים כבר בבית, קשה לציין בדיוק איזה דברים. מה שכן- זה אולי לחשוב יותר; לא לקבל הכל כמובן מאליו. להטיל ספקות, לחשוב למה, מאיפה ואיך זה התחיל. בין הדברים החשובים שאני לוקחת איתי מהשנתיים האלה זה לשאול שאלות.

יודבליוסי הן שנתיים קשות ומאתגרות מאו, ועם זאת, וכנראה שגם בזכות זאת- השנתיים הכי מעשירות, מלאות, מעצבות וכיפיות שהיו לי עד עכשיו. אלו שנתיים שקשה להתחרט עליהן מצד אחד, ומצד שני לא רוצה לעשות אותן שוב. אלו שנתיים חד- פעמיות, מיוחדות.

זה בטח נשמע ממש פלצני כל הפילוסופיה הפנימית הזו וההרהורים האלה (ואני מצטערת אם כן!), אבל האמת היא שזה מאוד עוזר לי. זה שלב שהוא מאוד מבלבל: מצד אחד חזרה הביתה, חזרה ארצה- אין מקום שהרגשתי בו יותר בבית מאשר כאן, בישראל, עם האווירה, עם האנשים, עם החום, עם השמש, עם המשפחה, עם המגוון האנושי הרחב ועם המנעד הדעתני. ולצערי גם עם הסכסוכים הרבים. מצד שני השינוי הגדול הזה מעצמאות מלאה- ללחזור לכאן, למסגרת שהיא שונה לגמרי הוא די מטלטל ומבלבל. לפעמים לא נעים. אחד הדברים הטובים ביותר שלמדתי דווקא שם, רחוק מהארץ ומהמשפחה ומהסביבה המוכרת, דווקא עם כל האנשים הבינלאומיים האלה, באיזשהו חור באמצע עיירה קטנטנה ומלאת חיים ואנשים מבוגרים שאוהבים להתנדב או לשתות, הבנתי ולמדתי שזו יותר מחובה לחזור לארץ וזו גם יותר מזכות. ישראל היא מדינה מסובכת, מתוסבכת, אבל גם קטנטנה. כמו שכבר נדמה לי שרשמתי באחד הפוסטים הקודמים- לא חסר לישראל בכלל מה לשפר, יש הרבה בעיות. לא חושבת שזה קל לשנות דברים ולעשות מהלכים במדינה שלנו. מה שכן- זה בהחלט בר שינוי ואפשר לשנות. יודבליוסי נתן לי אפשרות לחוות, לראות ולנסות דרכים שונות שבהן אפשר להגשים את הדברים, הרעיונות והמחשבות הכי קטנות שנמצאות בראש שלך, וגם כאלה שהן קצת גדולות יותר.

תודה.

לגבי תכנון ההרפתקאות הבאות: שנת מכינה במכינה קדם צבאית ואז להתגייס לצבא ההגנה לישראל.

את השנתיים האלה והחוויות, החברות, החברים, המורות, המורים, האנשות והאנשים, אני לא אשכח. לא את המאכלים- לא את ארוחות תפוחי האדמה התמידיות, לא את הדיונים הסוחפים, ולא את הלילות ללא שינה. לא את רגעי השיתוף עם נאדיה שלי (עם השותפה האינדונזית) לפני השינה, לא את רגעי הטעויות והשגיאות בשפה, לא את רגעי שיתוף הדת היהודית, האמונה והדיעה הישראלית/ אלמוגית שלי. לא את הכבישים הצרים והכבשים המרובות, לא את המקלחות המשותפות ואת רגעי המשבר. לא את רגעי ההיי- לייטס ולא את רגעי החגיגות. לא את רגעי הלחץ ולא את רגעי השקט והרוגע. מקווה לקחת איתי את האנשים והאנשות שהכרתי למקומות הבאים. מקווה לחיות עם ואת היודבליוסי כמה שיותר.

*אולי אעדכן על השנה במכינה במהלך השנה הבאה. נראה..*

מתגעגעת אליך אטלנטיק קולג'. התגעגעתי אלייך ישראל.

שוב, תודה.

נ.ב. הבלוג זו גם במה טובה להודות לקרובים, כי לא הרבה קוראים את הבלוג וזה מרגיש לי אינטימי. אז תודה רבה ומאוד גדולה לתמיכה הגדולה והלא-מובנת מאליו של המשפחה. אני מאוד מעריכה אתכם ובאמת תודה על הסבלנות, ההבנה והקריאה בין השורות.