My) Cup Of Tea)

הגיע הזמן לעדכן  בבלוג. בהחלט הגיע הזמן! עליי להודות ולומר לפני שאני מתחילה בכלל שיהיה קשה מאוד לסכם חודש ושלושה ימים כאן ועל כן אכתוב את הדברים הגדולים ביותר.

פרוייקט שבוע בפולין, פורים, יומולדת לאוראני אחותי, 'המופע הבינלאומי' השנתי', סיום עבודות DT    ,מזג אויר וולשי והתחלת חופשת איסטר.

בסדר כרונולוגי אתחיל בזאת בפרוייקט השבוע – המסע לפולין. במסע זה נסעו 20 תלמידים ושלושה מורים. המורה קייט, להיסטוריה אירגנה את רובו הגדול מאוד של הטיול ומגיע לה הקרדיט הגדול. אחרי טיסה קצרה מאוד, בריטית במיוחד ומלאה בניגודים; עם צד אחד של המטוס עם חבר'ה שיכורים ואנגליים שהגיעו היישר מהפוב (פאב במבטא אנגלי טיפוסי) ובצד השני- הנוסעים האחרים, ולתלמידי אטלנטיק קולג', כולם רדומים, אחרי לילה ללא שינה- אבל טיסה שמלאה בחלומות פז     J 

הגענו. היה משהו שונה ואחר מאוד באוויר. לא, אלו לא היו החלקיקים הזעירים שנעו לאט יותר באוויר כי היה קר יותר, אבל הייתה הרגשה של רוגע, הכל היה רגוע ואיטי יותר. אנשים היו מאוד מסבירי פנים, אנשים פשוטים המדברים בגובה העיניים. זה הרגיש טוב וביתי. לאחר נסיעה של איזה חצי שעה בקרקוב, כשהאדמה הירוקה להפליא והעצים הגבוהים מרצדים ומהבהבים על חלון המיניבוס התחילו המחשבות הקשות לבוא באופן טבעי. מחשבות של 'ומה אם בדיוק מתחת לעץ הזה קבור- לא- קבור בן אדם?', מחשבות של 'ומה אם הסבא של הצעיר/ה שרק עבר/ה מולנו לקח חלק אקטיבי במלחמת העולם השנייה?' ומחשבות 'ומה אם' נוספות ואחרות שכנראה תשובה להן לא אמצא...  ארוחת צהריים ממלאת וזולה מאוד (אוימאיגאד- פולין זולה מאוד!!!) היה לנו סיור מודרך של שלוש שעות במרכז קרקוב וברובע היהודי. החלפת פאונדים לזלוטים מקומיים ומשם סיבוב בין המקומות, הפסלים המוזרים והמרכזים העיקריים של העיר. 

ארוחת ערב עם כולם ומשם חזרה להוסטל. אינדיה, רינה ואני החלטנו שהסיבוב לא הספיק לנו והלכנו לפני הצ'ק אין שלושתנו לסיבובון במרכז העיר, שם מצאנו משאית שלג, חנויות זולות מאוד, תחנה מרכזית עם אוכל טיפוסי, כיכר צעירה וכיפית וקניון עם מקדונלדס. שלושתנו קינחנו את היום עם גלידה זולה, פשוטה וטעימה של מקדונלדס וחזרנו חזרה. מסתבר ששאר החבר'ה החלו לשחק משחק קלפים מגניב ולאחר ניסיון גם ממכר, נשארנו לשחק עד כמעט אחת לפנות בוקר, מתוך ידיעה שמחר מתעוררים רק בתשע וחצי.

 
                                                
 

 

יום 2- סיבוב ברובע היהודי עם מדריך אחר הפעם, שמסתבר שהוא למד עברית בישראל והייתה לו את החולצה שהחזיקה את התואר המפורסם 'תוצרת פולנייה'. מיכאל ואני החלפנו איתו כמה מילים בעברית ויצאנו לדרכנו לרובע היהודי המעניין עד מאוד, בין מסעדות של פעם והיום, בתי כנסת עתיקים מאוד,, שכונות דתיות, מקומות מפורסמים מהסרט 'רשימת שינדלר', מזג אויר שמשי, הכיכר המרכזית והמפורסמת, מלא משלחות ישראליות ורעשניות, דיונים וסיפורים מיוחדים על השינויים של פעם והיום ובית חב"ד. קרקוב בהחלט מרתקת, לא רק על צדדיה ההיסטוריים- יהודיים, אלא בכלל, העולם העכשווי, ההיסטורי הכללי, המוזיקה, האופנה, (האוכל קצת פחות יש לומר) והתרבות. משם הלכנו למוזיאון 'מפעל- שינדלר'; בדיוק! 'ההוא שהציל את ה(כ-)1000 יהודים דרך המפעל שלו', וכן- יש על זה סרט תותח על של שפילברג אם אני לא טועה. המוזיאון הזה הוא דבר מיוחד לאללה שמאפשר ראייה לא רק לחיי היהדות באותה התקופה, אלא גם לחיים הנאציים והחיים שהוצלו ובכללי- סיפורי גבורה וניצולים באופן מאוד עכשווי- כל המוזיאון עוצב בכללי, מעבר לתוכן המאוד מעניין שבו, באופן מושך, מרתק ומודרני ובהחלט אני ממליצה בחום! לא שמעתי עוד על משלחות ישראליות שעושות את זה ודי חבל! יום ארוך עבר על רגלינו ובטננו ומשם הלכנו כל הקבוצה למסעדה הכי מוזרה- מפחידה ואוהבת הבשר הכי גדולה שהייתי בה בחיי. אז הארכיטקטורה עובדת בצורה הבאה: ככך שהאדם מתקדם/ת ויורד/ת עוד ועוד במדרגות למטה- נהיה יותר ויותר מפחיד; תמונות של חיות מתות שהפכו לבשר תלויות על הקירות, מוזיקת פסנתר (חיה!) מתנגנת חזק יותר וחזק יותר ומעצמת ככל שאנחנו יורדים, צבע המסעדה הולך ונהיה אפל יותר, והמסעדה נהיית מסועפת יותר ויותר. אחרי מספר רגעים ארוכים ומפחידים- הגענו לקומה שלנו. כל הקבוצה התחלקה לארבעה מקומות נפרדים בתוך הקומה, אנשים לבושים בחליפות מגונדרות ומבוגר עם זקנקן מאפיר מנגן בהתרגשות וברעד על הפסנתר ומברך ב'תודה' וב'שלום' את העוברים והשבים, עם קמטים שנראים מנוסים מאוד. השאלה הראשונה שעלתה לי לראש זה אחרי כל התמונות שמבחילות שראינו בדרך (בשבילי זה היה די דוחה, אבל בשביל מישהו שהוא לא צמחוני אני מניחה שזה היה מאוד מפתה...) הייתה 'האם יש אוכל צמחוני במקום המפחיד הזה!?'. אז אכן כן- בסופו של דבר בטנות הצמחוניים נרגעו, הפחד עבר והתיאבון הושתק בטוב טעם של אוכל טוב ועשיר וקינוחים גדולים ומקומיים. מסתבר שהגענו למסעדה פנסית ויקרה, אבל עדיין- המחיר היה כלכך זול, ואם אני מתרגמת לשקלים, ארוחה מלאה הכוללת  מנה עיקרית, שתייה וקינוח לא עולה על 40 שקלים. זול! כולנו היינו די בשוק (לא בטוחה עדיין האם זה בגלל המחיר או האם זה בגלל שהיינו כלכך מלאים) והמשכנו בדרכינו חזרה. פתאום המורה לפיזיקה (גאבור) והמורה קייט קוראים לי לצד ומביאים לי מכתב  שכתוב בכתב היד של אם הבית שלי. הייתה לי הרגשה קלה שזה מהבית. פתחתי וראיתי מכתב קצר, קולע, עברי, מרגש ומחזק מאוד ששרה, אם הבית שלי, הדפיסה בשם המשפחה שלי. תודה רבה מאוד על המכתב הזה, קשה מאוד לתאר כמה שכיף לקבל מכתב בעברית בכל רגע- בווילס, בפולין, ובעיקר כאן בקרקוב- בתוכן הזה של הטיול. זה חימם לי את הלב לכל הטיול והשאיר אותי עם אנרגיות מאוד מחוזקות, אבל גם העצים מאוד את הגעגועים. תודה רבה מאוד משפחה יקרה; אמא, אבא, אוראני ויובלי על המכתב הזה. אין לכם מושג כמה כיף היה לקבל את המכתב הזה בדיוק ברגע הזה!!! תודה. אחרי הרגע הכיפי הזה, אינדיה, קיארה, רינה ואני הלכנו לשבת באחד הפאבים הקרובים ונהנינו ממוזיקת ג'אז מגניבה, חברת חבר'ה צעירים וקור אירופאי. חזרנו ורוטינת הקלפים חזרה על עצמה בכיף גדול, ובאלאזש(הונגריה) ואני הרכבנו צוות לעניין וניצחנו את שאר החבר'ה.

יום 3- היום הקשה ביותר. אושוויץ ובירקנאו. האמת היא שקצת קשה לתאר שוב ושוב את המסע האישי והפנימי הזה. אבל כתבתי משהו, באנגלית אמנם, אבל מקווה שזה יוכל לסכם. 

Going back to Poland was a strong and powerful experience for me; it was like coming back to my cultural roots. My grandma, Lila, was born in Warsaw, Poland. During the war she and her sister, Hana, fled through Europe and Asia, eventually arriving in Israel. Regardless of the personal connection this land holds with my family, I must admit that I simply could not believe some of the landmarks of history that we saw. Walking on the roads which were the sites of the last walks of people 70 years ago was a highly emotional feeling of shame, pride, fear and curiosity, which made me speechless.

Shame, for the humankind and for the evil deeds that a mind can think of.

Pride, for my grandma, a holocaust survivor from Poland.

Fear, for the creative extent of the mechanized systems that the Nazis manufactured and for the fact that they were still human.

Curiosity, however, was the strongest and most underdeveloped feeling that this project created within me throughout the week, and the one that has endured the most.

Walking alongside the local people, seeing different faces, eyes, noses and mouths. I was curious about what each wrinkle holds in itself, what these local people's eyes have seen? What sounds did these ears hear during the Nazi uprising? Did they hear at all? I wondered about the story behind each Polish person, regarding their own war experiences.

Though we came as a group, the internal journey of this project varied from person to person. The most shocking moments for me were to see the mountains of clothes, shoes and hair that were forcibly shaved in Auschwitz and are still remained. We saw suitcases labelled with real names but no corresponding faces. A sense of humanity was absolutely taken away. Birkenau was scarily huge, and imagining those faceless names and those nameless faces made me want to know and learn more, as well as feeling shocked by humanity of that time. It is therefore important to remember and talk about it and thus, this project week is highly significant!

As my grandma never talks about “those times”, this project has encouraged me to try and attempt as much as possible to ask, to dig in and to try and really get to know the different individuals we meet throughout our lives. Though I am only 18, this is the most important conclusion I got from this project week; there is a story behind each person, each wrinkle, and each eye. Our parents and grandparents hold in themselves pasts and backgrounds that might be worth hearing. So besides all the pain and anger I feel towards those times and places we visited, the project week has taught me a great deal about the different perspectives and angles of unity, as we experienced it through history and present.

היה קשה מאוד. פתאום הכל הפך למוחשי. כל מה שלמדתי עליו. כל מה ששמעתי עליו. כל מה שניסיתי- לא ניסיתי לדמיין- הפל לאמיתי. הר של שיערות אמיתיות, רגליים תותבות, סירים, בובות של ילדים, נעליים, בגדים, משקפי- ראייה ואפילו מזוודות עם שמות של אנשים שעשו את דרכם האחרונה בהחלט עם מזוודות אלו... פסי הרכבת הארוכים והחלודים, שטח האדמה של בירקנאו שאינו נגמר ואפילו משהו בשיפטים וההחלפות של הקבוצות שמגיעות לסיור בקצב די מסחרר ואוטומטי רק גרם לזה להרגיש מוחשי יותר ויותר... עם הרגש המדוכדך והמבולבל והמלא במחשבות וכעסים, תחושת הגאווה היהודית והישראלית שלי גם כן הלכה והתעצמה; זו צמחה מתוך תחושת השייכות והגבורה של הדורות הקיימים לפנינו וגם מתחושת התודה הגדולה שאני מרגישה כלפי אותם הדורות, וכדוגמא זה יהיה סבתא לילה היקרה מאוד שעברה את כל הקשיים האלה בתקופת השואה ובסופו של דבר ברחה ועלתה לארץ.

יום 4- משהו שמאוד אהבתי במסע הזה, זה שהוא לא היה מרוכז אך ורק על יהדות, אלא גם איפשר לנו לסקור ולחוות את החיים העכשויים והמקומיים שם, ולכן ביום הרביעי הלכנו למערת נטיפי מלח מגניבה ועמוקה מאוד. היה ממש כיף להסתובב אחרי יום קשה מאוד, כל הקבוצה בייחד- ולחזור על אותן בדיחות (כבר לא כל- כך) שנונות שהתהוו במהלך הטיול בין החבר'ה בקבוצה. הקבוצה שנסעה הייתה מבין הקבוצות הבאמת מגניבות ביותר ויצא לי להכיר אנשים מגניבים לאללה שלא יצא לי מאוד להכיר ולדבר איתם לעומק לפני. הערב היה לנו חופשי והחלטנו ללכת קבוצה גדולה של חבר'ה לאיזשהו פאב מקומי ולהסתובב עוד במרכז העיר לבד ולהכיר עוד ועוד מקומות. חיי הלילה די מטורפים בעיר הקטנה של קרקוב... היה ממש כיף וכשחזרנו שיחקנו שוב את המשחק קלפים הממכר בהחלט. היינו יותר מידי עייפים ולכן הוא נמשך זמן די קצר ואחרי כולם פשוט נרדמו! קמנו מוקדם, קיארה ואני ארזנו ויצאנו לסיבוב מזכרות קצר בעירנו הזולה והקלילה. בסופו של דבר הלכנו לשתות שוקו חם על רקע הכיכר המרכזית, וכשחזרנו כבר היינו צריכים לומר שלום ולהתראות לקראקוב ולפולין. לומר תודה רבה יפה על כל הדברים הבאמת אדירים שלמדתי וחווייתי במהלך 5 הימים הקצרים האלו, אך מלאי החויות וההליכות. מסע היסטורי מרתק בחיים מודרניים. למרות שבהחלט מרגישה שספגתי המון מידע וידע לגבי מלחמת העולם השנייה במזרח אירופה, אני מרגישה שזה לא הספיק- למרות שזה באמת איגד חלק מאוד גדול מהנושא, ועל כן אני בהחלט מכננת לחזור לכאן ומקווה שייצא לי לחוות עוד ועוד מההיסטוריה המרתקת הזו!

תודה רבה וגדולה בהחלט על כל המסע הזה, הרגעים ההיסטוריים, הרגעים הבלתי נשכחים וגם על הרגעים הנשכחים!!! מעורר מחשבה רבה ומסועפת...

כמו ששנה שעברה פורים הגיע והחגיגה הקרנבלית הגיעה גם כן- השנה תכננתי לעשות את זה גדול יותר! ואכן כן- יותר אנשים התחפשו! הזמנתי את כל בית הספר להתחפש, לאחר שנתתי את הסיבות ההיסטוריות והתרבותיות למדוע מתחפשים ועל מה כל התרועה והמהומה. היו לנו פנדות, היפים, אלביס פרסלי, חתולים וקופות, שודדת ים, כבשה ועוד...; והתוצאות הן בהמשך.

בערב ישבנו וחגגנו וכייפנו ביחד הרוב הגדול של היהודים: בראם מהולנד, איליה מרוסיה, סבאנה מג'מייקה, אניה מארה"ב, מיכאל מישראל ושיינה מארה"ב.