וואו...כמה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה..והאמת התגעגעתי...התגעגעתי לפרוק במקופ שלא ישפטו אותי (הרוב) ופשוט לא תיהיה דעה כלשהי חוץ משלי...

עם כל מה שקרה וקרה לא מעט זה השפיע עליי בצורה מטורפת

אני מרגישה חסרת אונים,בוגרת,גדולה,ואפילו יש רגעים של ילדה קטנה ומפוחדת שלא יודעת מה יקרה עוד שנייה וחצי מהחיים שלה.

שני האירועים הכי משמעותיים שעברתי בזמן שלא הייתי פה הם:

1) סבא שלי נפטר שבוע אחרי היומולדת שלי

2) כנס היפ הופ בטבריה

אירוע משמעותי מספר 1 זה ברור..בשבוע אחד קטן הפכתי להיות כלכך גדולה וזאת שכולם בוכים עליה ולה אין על מי לבכות..כי בכל זאת מישהי צריכה לשמור על שפיות ועל הבית ולטפל בכולם בלי להתלונן..ועברתי אתזה בהצלחה וכנראה שעד עכשיו זה משפיע כי למדתי לא לדבר הרבה בבית..ועם יש בעיה לא ללכת להורים (לא שהלכתי אליהם לפני זה..אבל הרבה פחות עכשיו) ופשוט התחלתי לחשוב בשביל עצמי יותר..התחלתי לחשוב יותר על מה קורה עם ?? מה היה קורה עם זה היה קורה ? ומה יקרה כשזה יקרה ?? ופתאום אחרי כל המחשבות האלה אני מרגישה מוכנה לזה..אני מרגישה מוכנה לעזוב את הבית.. לגור לבד..לצאת לעבוד וכל מה שאמורים לעשות כשגרים בלי ההורים

הרבה יכולים להגיד שאני חיה בסרט וזה סתם קטע של גיל ההתבגרות שאין כוח להורים וכנראה שכן..אבל את גיל ההתבגרות שלי עברתי כבר וחוכמת החיים שלי עומדת כבר על גיל 18+.. (לא פעם אמרו לי אתזה בזמן האחרון ובשנה האחרונה ובעצם תמיד...שהחוכמה שלי הרבה יותר גדולה מהגיל שלי) נכון...כולה בת 16..אבל עברתי הרבה בחיים יחסית לילדה בת 16..הרבה דברים התפקששו לי בדרך ואני נפגעתי ונדפקתי מהם וגם למדתי...הבנתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי,מה אני רוצה לעשות בצבא,איפה לגור,עם מי...הכל כבר מחושב.רק שלהורים להודיע להם אתזה בלתי אפשרי וכמעט גובל בפחד מוות ורעידות קול ודמעות.

יש גם בעיות עם כל הדבר הזה...אין לי עבודה,ועבודה שמכניסה מספיק כסף לדירה לא מביאים לילדה בגיל שלי..ועם אני רוצה מספיק כסף אני צריכה יותר מעבודה אחת וזה אומר לעזוב את בית הספר.

אני פשוט מרגישה חנוקה איפה שאני נמצאת עכשיו והפעם אני לא מצליחה לצאת מהמקום הזה...ככל שאני מנסה אני נכנסת יותר עמוק למקום הזה וזה לא עוזר למצב...אני מרגישה שאני צריכה התחלה חדשה,מקום חדש,הכל חדש...רק משהו שייתן לי יציאה מתחושת החנק הזאת...כי הרבה זמן כבר לא ידעתי אושר ושכחתי כבר איך זה מרגיש להיות מאושרת.אני חושבת שמגיע לי כזה דבר.אושר.נשמע דווקא נחמד באוזן...

אירוע משמעותי מספר 2 נשמע אולי טיפה מוזר אבל הוא מתקשר למספר 1 ככה:להתפרק ולהוציא רגש לא תמיד חייב להיות דמעות וריגושים וצהלולים..אצלי למשל זה ריקוד ותנועה...בעיקר ריקוד.

היפ פופ בפרט.

הייתי בפסח שלושה ימים בטבריה בכנס היפ הופ..שלושה ימים שלמים של ריקודים,צחוקים,ריקודים,ריקודים ופיצה.באחד הימים האלה הייתה לנו סדנה עם אורי מאיר..הוא אמר לנו שלא צריך לרקוד לפי ספירות או לפי צעדים..פשוט צריך לתת למוזיקה להיכנס אלינו ומשם כבר לזרום.בלי ספירות.רק עם רגש.

את המשפט הזה הכנסתי טוב טוב לראש ולמדתי ממנו...לאט לאט גיליתי שאני צריכה את הריקוד יותר ויותר ממש כמו סם ובלי זה קשה לי להתמודד עם החיים היומיומיים שלי.עם הבצפר,ההורים,החברים..כל מה שרק אפשר לחשוב.

הסטייל ריקוד שאורי העביר נקרא קראמפ (KRUMP)...איך שאורי הסביר אותו זה מדהים כי אז הבנתי את משמעות הריקוד בעיניי.."קראמפ לא עושים חזק ומודגש וכועס..עושים את זה עם הלב..לא צריך לשבור את הגוף בשביל שזה יראה כאילו אתם כועסים,פשוט תיהיו כועסים ותנו לזה לצאת החוצה...זה משמעות הקראמפ והריקוד בכלל" הבנתי שהריקוד זאת דרך פריקה שלי...ולא חסר לי מה לפרוק בחיים...שלושה ימים שפרקתי והרגשתי מדהים אחרי...ופתאום נגמר ואין יותר פריקה יומיומית של 6 שעות ריקודים,של צחוקים עם אנשים מדהימים...חוזרים לשגרה של חופש וטיולים ואז בצפר ובגרויות ומתכונות וכל מה שלא טוב לי על הנשמה...הבנתי שלא לרקוד רק עושה לי עוד יותר רע...הגעתי למצב הזה גם פה שאני מתחילה לחשוב מה אני רוצה לעשות עם עצמי,מה אני רוצה לעשות בצבא,איפה לגור,עם מי,אני מרגישה שאני צריכה עכשיו לעבור...אחרת אני ייחנק פה...יהיה לי רע  ויהיה לי מאוד קשה לצאת מהמקקום הזה.את כל זה למדתי מבן אדם מדהים שבסך הכל ביליתי איתו שעה וחצי וכמה דקות בשלושה ימים...הצלחתי להבין שהוא עבר הרבה בחיים..וכמה דברים באמת קשים(ישלי כזאת יכולת לקרוא אנשים ולהבין אותם איכשהו מרק לראות איך הם מתנהגים וכל זה..תמיד אני צודקת בקריאה הראשונית שלי)והגעתי למסקנה שאני רוצה שהוא יעזור לי בחיים...הוא יכול להבין הרבה יותר ממני...הוא עבר הרבה יותר ממני והוא בא מנקודה של חוסר שפיטה ונטו אובייקטיבי...אני רוצה שהוא כאילו יהיה האח הגדול השני שלי רק בלי הצד של לשפוט אותי..אבל זה רק פנטזיות...אבל הכי קרוב לפנטזיות האלה זה להמשיך לקחת אצלו סדנאות וריקודים...

הגעתי למסקנות אחרי הסמינר הזה שאני לא יכולה יותר לגור עם ההורים,קרוב למשפחה,קרוב למקומות שאני מכירה...אני צריכה התחלה חדשה,מקום חדש לגור בו.

וזה מתקשר לאותו האושר שאני מחפשת..אותו האושר שאני חושבת שכל כך מגיע לי בזמן האחרון..להיות עם האנשים שמבינים מזה ריקוד לנשמה שזה כמו סם שאיי אפשר בלעדיו..שלא יגידו שזה רק שלב בגיל ההתבגרות ושכלום לא ייצא ממך עם זה מה שתעשי..את שלב ההוכחה שזה כן מה שאני רוצה לעשות אני חייבת רק לעצמי..להורים כבר ברור שאיתי למקום אחר הם לא יגיעו.

אני חושבת שהגעתי למצב שאני מספיק בוגרת בשביל להתחיל בצפר חדש כמו שרציתי כבר הרבה שנים,לגור בלי ההורים ולהתמודד לבד עם החיים שלי...זה מה שחסר לי עכשיו וכנראה זה מה שיהיה חסר לי עוד הרבה זמן עם אני לא אעשה אתזה עכשיו

האושר יהיה חסר לי עד כדי כך שאני יוותר על כל מה שאני רוצה מעצמי..ואשכח את מה שרציתי ופשוט אוותר על עצמי כמו שאני עושה עם רוב הדברים שלא כל כך חשובים לי וממלאים אותי...

אחרי שסבא נפטר..הבנתי כמה זה לא טוב לא לחפש את האושר העצמי..שבשבילי זה הריקוד

סבא תמיד אמר לי שאני יעשה רק את מה שעושה לי טוב ונותן לי אושר..עם הזמן זה נשכח כי ניסיתי לגרום לכולם להיות מרוצים ממני ששכחתי את הרצון שלי..הוא תמיד היה שם אבל אף פעם לא היה על 100%

רק לקראת אמצע כיתה ט' התחלתי את התהליך העצמי שלי של להבין את כל מה שרשמתי למעלה ועוד מעבר לזה ועכשיו כנראה אני סיימתי אותו או לפחות מתחילה להבין את מה שעברתי או משו פילוסופי כזה או אחר...אבל בעיקרון הבנתי מה אני רוצה מעצמי.