ועכשיו...בסלון של הדירה מתנגן לו השיר של בועז בנאי ״מרוב אהבה שותק״ ואני חושבת לעצמי..
בתוך המיטה ״שלי״ בחדר ״שלי״ בתוך הראש שלי אחרי שעות על גבי שעות של עבודה...
האם אני שותקת על מצבי מתוך האהבה שלי לנעשה או מתוך שנאה לנעשה לעצמי...גם זאת אחלה שאלה
אולי הגיע הזמן לפרוש בשיא ?
לקבל את המצב שלפרוש זה לא בושה...
זה משהו שחייב לקרות כשלא טוב...שהגיע הזמן לשים אותי במקום הראשון?
עוד שאלה שהתשובה עדיין די מעורפלת לי