יותר מדי דברים מכבידים על הלב, יותר מדי.
יותר מדי מחשבות צצות במוח, כבר אי-אפשר להחליט על מה לחשוב קודם.
יותר מדי מעשים שצריכים לעשות, אך לא מספיקים.
זה יותר מדי. יותר מדי.
ביום רביעי הגעתי לביה"ס, ביקשתי שחברים וחברות יכתבו לי בספר מחזור שלי, וגם ביקשתי מסטלה וענת. אח"כ היו כמה חזרות למסיבת-הסיום. אפשר לומר, שבקושי עשינו משהו ביום הזה. אבל קרה משהו ביום הזה... אבא שלי התקשר אלי, עניתי לו.
"ספיר, את בהפסקה עכשיו?"
"בערך... למה?"
"אה... אני יכול לבוא לקחת אותך?"
"למה?"
"אני יכול, כן או לא?"
"אבל למה?!"
"כי... כי סבתא נפטרה."
ואז התחלתי לבכות ואמרתי לאבא שיבוא ויקח אותי. בכיתי כל-כך הרבה שכבר העיניים שלי היו אדומות. לא יכולתי להפסיק.
ענת הוציאה אותי מהכיתה, שאלה מה קרה. סיפרתי לה. היא דיברה טיפה עם אבא שלי והמשכתי לבכות. ענת חיבקה אותי ואמרה מילות ניחום ועידוד. היא אמרה לי שאני יכולה ללכת לחכות לאבא שלי בחדר שלה. הלכתי עם אורי לשטוף את הפנים. ירדנו למטה וטיפה נרגעתי. אז יעל, המורה למתמטיקה ראתה אותי ושאלה מה קרה. לא עניתי. היא חיבקה אותי והתחלתי לבכות שוב. סיפרתי לה מה קרה וגם היא אמרה לי מילות ניחום ועידוד. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תיקח אותי הביתה. אמרתי לה שאבא בדרך. אז פגשתי את סטלה... שונאת אותה.
כשיצאתי מכיוון החדר של ענת, לכיוון הכיתה, אורלי הסתובבה אלי. "אני לא יכולה לראות אותך בוכה ככה... מה קרה?" ואז התחלתי לבכות. שוב. הרבה. כל-כך הרבה. אורלי המשיכה לחבק אותי. חזק. היא החזיקה אותי, לא נתנה לי לצנוח על הברכיים. הייתה לי סחרחורת ופיק-ברכיים. הייתי כל-כך מותשת. החיבוק שלה הביע הכל. יעל שוב הציעה לי שתיקח אותי הביתה. סירבתי. חיכיתי לאבא.
עליתי לכיתה עם אורי ועוד כמה בנות (אני מודה לכן, לכולכן, על שהייתן איתי בשעה כל-כך קשה. בשעה שיכולה לשבור בן-אדם לרסיסים). תמר באה, חיבקה אותי וניחמה אותי. אח"כ ישבתי עם ענת ודיברנו טיפה.
אז אבא שלי הגיע. נסענו הביתה. שמעתי את השיחה שלו ושל דוד שלי, אח של אבא. הסידורים להלוויה...
הגענו הביתה. אבא הלך לעזור בקשר לסידורים של ההלוויה.
נפלתי על הרצפה ושכבתי עליה, מכווצת כעובר. בכיתי. וחשבתי.
בשעה שבע בערב הגעתי אל ביה"ס, לחזרות של מסיבת-הסיום. החזרות התישו אותי יותר... חזרתי הביתה בסביבות 12 ורבע. הלכתי לישון. ולחשוב.
-
ביום חמישי הגעתי לביה"ס וענת שאלה לשלומי. כך גם יעל, שהעניקה לי חיבוק מחמם. עוד כמה מורות שאלו לשלומי. אמרתי שהכל בסדר. שיקרתי.
היו חזרות למסיבת-הסיום. ביקשתי מיעל המורה לכתוב לי בספר מחחזור.
מאוחר יותר, קיבלנו את חולצות המחזור שלנו. חולצות ממש יפות. תמיד הייתה לי את אותה הבעה על הפנים...
בסוף היום, מעיין ואני הלכנו לחפש את אורלי, שתכתוב לנו בספר מחזור. היא העניקה לי חיבוק ונשיקה. היא שאלה לשלומי ולשלום המשפחה, כמו תמיד. אורלי לקחה לנו את ספרי המחזור וכתבה לנו. הודינו לה והלכנו.
הלכתי לחפש את מור, היינו צריכות לכתוב משהו לענת, לכבוד מסיבת-הסיום. כשסיימנו, הלכתי הביתה. בדרכי החוצה, פגשתי את אורלי והודיתי לה על מה שהיא כתבה לי. היא תפסה אותי, משכה אותי אליה והעניקה לי חיבוק ענק ונשיקה רטובה... היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושיהיה לי בהצלחה. הודיתי לה, אמרתי שלום ורציתי לאוטו של אמא.
נסענו לשבעה.
-
בערב, הייתה מסיבת-הסיום. כל-כך רציתי שאבא שלי יבוא, אבל זה קרה בדיוק יום לפני... הוא לא בא, מן הסתם. רק אמא ואח שלי באו. קיבלתי תעודת הצטיינות לימודית (ממוצע 92), ותעודת הערכה חברתית (על זה שתרמתי לאווירה הלימודית והחברתית בכיתה). הטקס היה מעולה, למרות דיי הרבה פשלות. היה מצחיק ונהניתי. אבל לא הייתי שלמה...
אח"כ הלכנו לפארק רעננה. היה כיף ונהניתי מאוד, למרות שפגשנו את המורות בגם קפה...
-
אתמול - יום ראשון - הלכנו לכינרת. יצאנו מביה"ס בסביבות שבע, אני חושבת. נסענו דיי הרבה (כי הנהג כל-הזמן עצר). הגענו לאיזה חוף אחד, והסבירו לנו את הכללים. עשינו קייאקים, סירות פדלים, בננות, והיו לנו גם מזרני ציפה. היה כיף מאוד! בסביבות אחת בערך, נסענו לכיוון הלונה-גל. אכלנו שם ארוחת-צהריים ואז נתנו לנו להסתובב בחופשיות באיזור. גם כאן היה כיף מאוד ועשינו מלחמות במים. אנחנו הולכים לעשות את-זה גם מחר, בבריכת רזיאל.
זהו, אני חושבת שסיימתי.
מצטערת על הפוסט הארוך.
הייתי צריכה להוציא... שמינית ממה שאני מרגישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
