"מנזר האחיות" שכונת עין כרם, ירושלים, בדרך לתפילת יום א' בבוקר

דרך החלון שבגובה המדרכה אני רואה אותו מגיע כל יום באותה השעה לספסל שמעבר לכביש, שם פרח ומתיישב.

רגליים עוברות מול עיני כל היום, רבות וממהרות בשעות הבוקר, מתמעטות בשעות החריפות שבין הבוקר לצהריים, בהן ברור לי שעלי להיות ולעמול במקום אחר, מתפייסות קמעה בשעות הצהריים הכבדות והמנומנמות, ומפויסות בשעות הערב המוקדמות, עת אנשים נאספים לבתיהם. אני מזהה את חיטובי רגליהן של הנשים המבושמות והמטופחות הממהרות למשרדיהן הממוזגים ואת קימוטיהם העייפים של נעלי עבודה מאובקות. לכולם יש חיים שם בחוץ, לכולם יש סיפור.

עיתותי בידי ואני רואה דברים שבימים אחרים לא הייתי שמה אליהם לב, כמו ההוא שמגיע כל בוקר לספסל, מניח פרח ומתיישב. הופעתו הקבועה  מעניקה מימד של משמעות יתרה לחייו, והציפייה היומיומית לראותו מעניקה משמעות נוספת למעשי ולקיומי .

 בשעה המשוערת אני מתמקמת על הספה הכתומה, ממנה ניתן לראות את מצעד הרגליים על המדרכה ואת הספסל, ממתינה להגעתו, מעגנת את הבוקר סביב הציפייה להמשך העלילה שרקמתי מסביבו. על אף המרחק, נדמה לי שאני יכולה להבחין בהבעות פניו, ברפרוף הגעגועים והכאב כשהוא מתקרב, בהתמסרות הנחת הפרח ובהקלה הזמנית הנפרשת על פניו כל זמן שהייתו על הספסל. אחר כך, כאילו ירד משקל מה מכתפיו, הוא קם וממשיך בדרכו, נעלם מעבר לפינה עד למחרת, כמעט באותה שעה.

הכאב הנסוך על הויתו מחדד את תחושת הריקנות הפושה בי, מזכיר לי שאין לי דבר שהוא משמעותי מספיק כדי לעורר בי כאב, ואני מתגעגעת. מתגעגעת לכאב אהבה נכזבת, לכאב של תשוקה מיותמת, כאב של כמיהה, והדבר היחיד שניעור בי למראהו הוא זיכרון ישן של דמותי הצעירה, חסרת הניסיון, הניצבת על פרשת דרכים בחייה. אני נצמדת לזיכרון, מחבקת אלי את האישה הצעירה, הולכת עימה במשעולי העיר החדשה, מזכירה לעצמי שפעם חיה בי תשוקה, גם במחיר של כאב.

כשעה לפני הגעתו, אני מתיישבת על הספסל, מחזיקה ספר בידי וממתינה. בסמוך נמצאת תחנת אוטובוס, אנשים ממתינים ואחרים שנכנסים ויוצאים מחנויות סמוכות, ממהרים לענייניהם, כך שאיני מרגישה מוזר להתיישב, כך סתם פתאום, על ספסל ברחוב באמצע היום. אני מנסה להתעמק במילים המרצדות מול עיני כדי להרגיע את הציפייה המתוחה לבואו. עיני מרפרפות על האנשים העוברים מולי, בוחנות את לבושם והבעות פניהם. הפעם איני רואה רק את חלקן התחתון של רגליהם, והזווית החדשה מעוררת בי תחושת ערנות ועניין.  

מזווית עיני אני רואה אותו בהתקרבו אל הספסל, צעדיו מהוססים פתאום, קולטים את ההפרעה הבלתי צפויה, ובכל זאת הוא מתקרב, מתיישב על הספסל, רחוק ממני, אינו מניח את הפרח, ושם עצמו נח לרגע. הוא מגניב בי מבטים סקרניים, אינו מתמסר לטקס היומי,  ואני מתחרטת על הפלישה הגסה למרחב שלו. רציתי, לרגע, להיות שותפה למתרחש, לינוק יחד איתו את כמיהת המעשה, להעיר בי את הסיפור שלי. הוא קם, בנרגנות, וממשיך ללכת, נעלם מעבר לפינה. אני מאוכזבת ומרוקנת, סוגרת את הספר וחוזרת לדירת המרתף שלי, מתבוננת כל אחר הצהריים במצעד הרגליים על המדרכה, מרגישה שקרעתי את פיסת המציאות שהיוותה לי עוגן בתקופה האחרונה.

למחרת הוא מגיע, היסוס בצעדיו, בוחן את הספסל מרחוק, לראות אם תחצה ההפרעה את דרכו גם היום, מתבונן מסביב, עיניו מרפרפות לרגע על החלון שלי ואני נרתעת לאחור. משנרגע הוא מתקרב לספסל ומתיישב, מניח את הפרח על הספסל לצידו, ומתמסר לטקס. הפעם איני מרגישה כצופה תמימה בעניין ואיני מצליחה להתפעם ממסירותו המסתורית. פצעתי את השגרה שלו ושלי. ובכל זאת אני ממשיכה וצופה בו גם בימים הבאים, מחכה לשינוי.  

 ויום אחד, הוא מגיע אל הספסל, הפרח בידו האחת ובשנייה הוא אוחז בידה של אישה צעירה, המחייכת אליו חיוך עוטף ואינטימי. נרעשת, אני צופה בשניהם מתיישבים על הספסל, שותקים מעט זמן, משוחחים שיחה שקטה, עיניהם מרצדות בדברם, והם שקועים אחד בשני. כך זה נמשך עוד תקופת מה, ואני שמה לב שכבר איני מרותקת כמקודם לבחור על הספסל או למצעד הרגליים היומי,  ויום אחד ועוד יום כבר אינו מגיע לשם. אני יוצאת אל הגינה, קוטפת פרח, ניגשת אל הספסל ומניחה אותו, נפרדת מהבחור שלי.