כמו כל בוקר, הוא יושב בכניסה לתחנת הרכבת, מחוץ לממלכתו של השומר בכניסה, מספיק קרוב לזרם האנשים העובר בדרכו לשער. על השלט שלו כתוב בטוש אדום "אני עיוור. זקוק לעזרה. תודה". בידו כוס לא גדולה מידי שמכילה מספר מטבעות, בהן הוא מקשקש מידי פעם כדי למשוך את תשומת לבם של האנשים. הוא חובש משקפי שמש כהות וגדולות, כך שאיני רואה את עיניו, ראשו עטוי כובע צבעוני סרוג, ממנו מבצבצות קצוות שיער חום בהיר. לפעמים נדמה לי שהוא מזהה אותי, כאילו מבטו מרפרף עלי כשאני עוברת, וכשנשמע צליל קולו של המטבע ששלשלתי פנימה, הוא מפטיר בחגיגיות "תודה , תודה, גברת" ואני מרגישה ברת מזל לעומתו.

כמו כל בוקר , אני ממהרת לרכבת של שבע ועשרים, שתיקח אותי למשרדי "זלצמן ושות' עו"ד" שבעיר התחתית, שם אני עובדת בחמש שנים האחרונות, חמישה ימים בשבוע, תשע שעות כל יום, מזכירה בכירה, בעלת פוליסת ביטוח פנסיוני. אני כבר לא זוכרת למה ומתי נעשה לי כל כך ברור שזה הדבר הנכון לעשות, זה מה שאנשים גדולים עושים. מכינה קפה לי ולו, לוקחת את ערימת הניירות הממתינה לי כל בוקר בפינת השולחן שלו, ערימת הניירות עליה אשקוד עד שעות הצהריים, אמיין ואפריד לערימות לפי דחיפות הביצוע, "משרדי זלצמן שלום , מה אפשר לעזור?"  כל הבוקר, וחיוכים נינוחים ושקטים לכל החליפות הכהות העוברות מולי, בעודי מהדסת על עקבי 10 ס"מ מנולו בלאנק החביבות עלי, נקישות  צעדי נבלעות בשטיח הכחול כהה.בשעה אחת אני יוצאת לארוחת צהריים, בדרך כלל במטבחון הקטן שבמשרד, שם אני אוכלת בזריזות את הסלט הירוק שהכנתי על הבוקר, או שאריות מתבשיל שלקחתי בשבת מההורים.

יש לי חברים כיפיים, כאלה שאני מכירה משנות בית הספר, אליהם נוספו מספר דמויות צבעוניות מהצבא, ויחד אנחנו מבלים כל סוף שבוע, הולכים למועדונים, הופעות, בתי קפה ובדרך כלל משתכרים. בסוף השבוע אין זכר לחליפה המבושמת והתפורה היטב של אמצע השבוע, וביום ראשון בבוקר, על אף העייפות המצטברת, אני ממשיכה לרחף בענן הבושם שלי ברחבי המשרד, מרשה לגוף לצנוח קצת בכסא כשאף אחד לא רואה. וכך במשך חמש שנים, אני מתנהלת לי בשגרה הזאת, גאה בכסף הנמצא בחשבון הבנק שלי, ובכל המותרות שהוא מאפשר לי.

בלי ששמתי לב, החלה מתגנבת אפרוריות לחיי, אני מתקשה להימנע מלהרגיש מבוגרת מידי ורצינית מידי, על אף שבדרך כלל אני זאת שמעלה צחוק על פניהם של האנשים במשרד. כולם הורים לילדים מתבגרים, או סבים לנכדים קטנים, ואלי הם מתייחסים בחביבות אבהית. אני מסיטה את תחושת אי הנוחות, ממשיכה לרוץ כל בוקר לרכבת של שבע ועשרים, מחזקת את עצמי כל פעם שאני רואה את הקבצן העיוור בכניסה לתחנת הרכבת, הנה יכול להיות גרוע יותר, ואני צריכה להודות אלוהים, או מי שאחראי על מזלי הטוב, שכך אני יכולה לנהל את חיי, להתפרנס טוב ולקנות לעצמי כמעט כל מה שעולה בדעתי. הספק ממשיך ומכרסם, מכביד את משקלה של החליפה המחויטת, הבושם אינו מכסה על צחנת הייאוש המתגנב לליבי.

אני נזכרת בימי ההולדת שלנו כשהיינו ילדים, כמה אהבתי את הליצנים הצבעוניים, את השמחה בעיני הילדים, כמה רציתי להיות ליצנית, לשמח אנשים אחרים. בהתלהבות סיפרתי אז להורי על כמיהתי זו, והם המשיכו וחייכו אלי חיוכים טובי לב, עד שהגעתי לגיל שבו לדעתם הפכה משובת נעורים זו להיות מזיקה בעליל, כי ליצנית זה לא מקצוע, במיוחד לילדה כל כך מוכשרת כמוני, שיכולה לעשות הכול עם הציונים שהיא משיגה ללא מאמץ.  אז ויתרתי.

בארוחת שישי אני מנסה לספר , ככה כבדרך אגב, על תסכולי הגואה, ואולי להיות ליצנית זה דווקא רעיון נחמד, יש למשל ליצנים רפואיים, שעוזרים לאנשים חולים, וזו עבודה לשם שמיים. הבהלה הנוצקת לעיניהם של הורי המזדקנים מרתיעה אותי מלהמשיך בפטפוט האגבי, ואני מכסה את שארית מילותיי במלמול בלתי ברור מלווה בגיחוך. שיחשבו שסתם צחקתי. אבל אני נבהלת, אני נבהלת מהמחשבה על העתיד, אני נבהלת מהשעמום הפושה בי, אני נבהלת מתגובתם של הורי. זו פעם ראשונה שאינם מוחאים לי כפיים מהיציע. אני שמה לב שכבר הפסקתי לצחוק ולחייך ברחבי המשרד, ומידי פעם תוקפים אותי מחושים שונים שגורמים לי להעדר יותר ויותר. אני ממשיכה לשלשל, כל בוקר,  מטבעות לכוסו של הקבצן העיוור, עד שביום מסוים אני מבחינה במדקרות קינאה תמוהה, קינאה על החופש שלו לשבת פה כל בוקר. באותו ערב גומלת בי ההחלטה. למחרת, אני ממהרת לרכבת של שבע ועשרים, מרגישה קלילות חדשה בצעדי, מחפשת את הקבצן שלי במקומו הקבוע, היום אתן לו שטר של עשרים שקלים, אני מרגישה עשירה פתאום. אני מתקרבת ומגלה שהמקום הקבוע שלו ריק, פעם ראשונה מזה חמש שנים. אני קופאת לרגע, בהפתעה, חששות שונים עולים בדעתי, אך אין בידי לעשות כלום. אני עולה לרכבת בצעד עייף משהו, מצירה על כך שמזלו אינו מוזן משמחתי הקטנה. אני מתיישבת במושב הסמוך לחלון, מביטה בגלי הים הנעים לאיטם, וכאשר אני מסיבה את מבטי לעבר הגבר המחויט היושב מולי, משהו בחיתוך לסתו ובקצוות השיער הבהיר המשוכים מאחורי אוזנו מרגיש לי מוכר ורגיל. הוא מחייך אלי.    

מרחוק כבר שמעתי את הקול הנוזף והמבוהל.

על אי התנועה עמדה שם, רכונה , סבך שערה המתולתל מסתיר את פניה,

מנסה לתפוס את ידו של הילד העומד לימינה, נטוע למקומו,

 ורק ידו השמאלית מנסה לחמוק מאחיזתה.

שוב ושוב חזרה  "שלא תעיז לעזוב לי את היד באמצע הכביש, שמעת?"

קולה מטפס בכל פעם, ניזון משתיקתו.

ברגע שהיא תופסת את ידו הקטנה,

היא נעה קדימה בנחישות לצלוח את חלקו השני של הרחוב, ומיד נסוגה,

כאשר ידו חומקת שוב מאחיזתה.

מחול הידיים מהפנט, ממשיך כמה שניות נוספות ונקטע באחת,

ברגע בו היא מצליחה לגייס את כל כובד משקלה כנגדו.

היא מזדקפת, מושכת אותו אחריה לתוך הכביש,

חוצה במהירות את שארית המרחק למדרכה,

שם היא עוזבת את ידו ומתמסרת למצוקתה. 

אני מולה, מבטינו נפגשים לרגע.

גופה מתוח, אפוף עייפות, עורה מבריק מזיעת יומה ומעיניה ניבטת אכזבה מודחקת.

היא ממהרת לדרכה, בטוחה שלא נשקפת סכנה לחייו.

הוא רץ אחריה, גופו הקטן מתקפל קמעה, ואומר לה

"אבל אימא, אם לא היית מחזיקה אותי כל כך חזק, לא הייתי מנסה לברוח", בקולו נימת תחינה.

היא ממשיכה קדימה, אינה מתבוננת בו,

ולאחר כשנייה עונה לו, מנסה לפייס את עצמה "החזקתי אותך בדיוק בסדר, לא חזק מידי"

ושניהם נבלעים בחצר הסמוכה.   

החבר הראשון של אחותי הצטיין באמירות ישירות. על הבישול של אימא אמר פעם שהאוכל שהיא מכינה כמעט תמיד אדום ושהיא מכירה רק שלושה תבלינים:מלח, פלפל שחור ופפריקה. בשלב שבו הוא היה לאורח קבוע בבית, דבריו היו קרובים במידה מספקת לאמת.

המקור העיקרי לצבע האדום היה רסק עגבניות. כמעט כל המאכלים טבלו ברוטב עגבניות סמיך ופיקנטי. על אף שהסתפקה בשלושת התבלינים האלה, התיבול שלה היה מדויק להפליא. הרבה מכישרונותיי הגסטרונומיים רכשתי מהתבוננות באימא בזמן שבישלה, ועל כן חביב עלי הצבע האדום. לא רק בבישול. קשה לי מאוד להכין, להתלהב ולאכול מאכלים חיוורים, למעט גפילטע פיש, ספגטי ברוטב שמנת ופטריות ובוודאי עוד כמה שאיני זוכרת כרגע. איכשהו אצבע את המאכלים, אם זה ברסק עגבניות או בתבלינים, במיוחד כאשר אני מבשלת בשיטה שבאותה תקופה אימא שלי שכללה לכדי אומנות.

כאשר הייתה צעירה, בסוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים,בוגרת קורסים של ויצ"ו לעקרת הבית, בישלה מגוון גדול ומפנק של תבשילים. עם השנים ותוספת הילדים, העייפות עשתה את שלה והיא שכללה את שיטת "הכול-בסיר-אחד- ברוטב צבעוני" , אשר היה מקבל את פנינו כל צהריים, עם שובינו מבית הספר. הסיר הכיל בשר (בדרך כלל עוף), ירק ורוטב, כך שיכולנו לסגור ארוחה עם פרוסת לחם ומלפפון חמוץ. בסופי שבוע האוכל היה מקבל גיוון נוסף, אך כמעט תמיד נשאר אדמדם, אף פעם לא חיוור.

יש ימים שממש נוח לי לחזור לשיטה הזאת, ובגלל שאני לא משתמשת בה באופן יומיומי, הילדים שלי ממש מתלהבים ממנה. הטעם טוב. התיבול, למדתי עם השנים לדייק ,ובנוסף אני יודעת שזו ארוחה מלאה. וכמו אצל אימא, האוכל צריך להיות צבעוני, אין מצב לחיוורון. לפני זמן מה, החלטתי להכניס למרק ירקות עשיר כרוב סגול, הידוע בסגולותיו הבריאותיות. הסגול, כידוע, מורכב מכחול ואדום, ותוך דקות נצבע כל המרק בצבע כחול ברור. עצמתי עיניים וטעמתי. הטעם, אין מה להתלונן, אבל הצבע...לא יכולתי להתגבר על הצבע. ומה הוספתי למרק?...נכון, רסק עגבניות. בכל סגנונות הבישול שאני בוחרת, תמיד אבחר את המתכונים המבטיחים צבעוניות, ואם התוצאה אינה צבעונית דייה, אשפר זאת בדרכי שלי.