זעקותיה של שריי קורעות את דממת הלילה העוטפת את חדרי הבית הגדול. נעימה, הנערה הצעירה שהפקידו הוריה  של שרי ללוותה, אחוזה בחבלי פחד העוצרים את נשימתה, מצמידה מטלית בד ספוגת מים אל שפתיה, ובידה האחרת מוחה את עגלי הזיעה הנגרים ממצחה. זה מחצית היום ששרי אחוזה בצירי הלידה של ביתה הבכורה. נערה מפונקת הייתה כל ימיה, בביתם המרווח של הוריה, מורגלת בחיי נוחות, בריאותה תקינה, כך שלא חשה מכאוב ולו הקטן ביותר, כל חייה. לעת ערב נקראה המיילדת הזקנה להגיע אל ביתם, עת ציריה של שרי אוחזים זה בזה ללא הפסקה, עד כי גם את התלוצצותה בדבר הקולות המוזרים שבוקעים מגרונה, הפסיקה. בשעה זו, קשורות היו רגליה לרגליו של כיסא הלידה העשוי מעץ, אשר חלל במרכזו , במקום בו מונח ישבנה. לקול מחאותיה של שרי על המעשה המצמית, נופפה המיילדת בידה בתנועת ביטול של ידענית גדולה, והסבירה לה שכך תוכל לרתום את דחיפותיה ולכוונן לתעלת הלידה. בקריה הנינוחים והעצלים נראים כל כך רחוקים עכשיו, עת גופה נקרע לגזרים, ילדותה מתמוססת בגלי הכאב האוחזים בגופה, מנערים את שארית תום נעוריה. חינניותה ותחבולותיה תמיד נעתרו לה, גם כאשר בקשה להרחיק מעליה מחזרים כאלה ואחרים שהביאו הוריה לפתח ביתם, בעודם תמהים על סרבנותה לשאת בעול התבגרותה, ועתה, אין דבר שביכולתה לעשות כדי להשקיט את טלטלות גופה.

גם את עובד, אשר את רכותו הצליחה לראות מבעד לחליפת הרצינות ועוז הרוח אותה עטה על פניו, חישבה בתחילה לדחות. אל אף אישיותה התוססת והתלהבותה המהוסה, חששה היא לקורות אותה  אם תחבור לגבר זה. בתיהם פנו לחצר פנימית משותפת, ולעיתים הייתה צופה בו מחלונה, מוסתרת בוילון הלבן, מבצע פעלול מסוכן כזה או אחר על גבי סוסיו, חלחלה אוחזת בגופה והיא שוטחת תפילה לפני אלוהים שישמור עליו.  בגיל המופלג של 23, כבר נחשבה לרווקה מזדקנת.     אימה, שנישאה לאביה, בשידוכים שאורגנו על ידי משפחותיהם, הובאה מחלק אחר של הארץ, על מנת להתאחד עם אדם שלא הכירה, ועל אף ששידוכים אלה עלו כל הציפיות, זכרה את חידודי החרדה שחשה, בעטיה של תחושת הזרות שאפפה אותה חודשים רבים. על כן, כאשר נתנה  דעתה על הברק שהופיע בעיניה של שריי, כל אימת שצופה הייתה בו מבעד לחלונה, חשה כמיהה לראות  גורל משותף נרקם מול עיניה, ובעזרתו של בעלה, קשרו את החוטים הראשונים למארג חייהם של שניים אלה .                                                                                                                                                                                                                כיאה לתקופתה, קיבלה שריי את העובדה שהוריה הם אלה המתווים עבורה את פניהם של שארית חייה, בבוחרם לה בעל המתאים למידותיה. אף על פי שהסדרי ההצעה נעשו על פי המקובל בתקופתם, אסירת תודה הייתה על רגישותם הרבה.  בסתר ליבה כבר פרחו ניצני אהבה מהולים בחשש מה בלתי ברור. תקופת ארוסיהם הייתה תוססת ורבת פעילויות, עד כי עלתה בדעתה המחשבה שמא הייתה זו הסחת דעת מכוונת, שנועדה לטשטש כל היסוס קל שיכול היה לנקר בליבה. לעיתים, בתוך ההמולה, הייתה מוצאת רגעי חסד, בהם הייתה מגניבה מבט, בוחנת את הבעות פניו, את רפרוף תהודת מחשבותיו על פרצופו. כך למדה להכירו, בונה בעיני רוחה את תמונת אישיותו, אוספת רגעים יקרים בהם, בהיסח הדעת, בחושבו שאף אחד אינו מתבונן בו, היה משיל את מגננותיו. כאשר, באחד הימים, חשה שאין בכוחה לשאת יותר את המהומה מסביבם, כאילו חולקה והוכפלה השמחה על כולם מלבדם, באומרה לו שמעדיפה הייתה לשבת עימו בדממת חדרה, דבר שאין להעלותו על דל שפתיים, חייך אליה ברוך, והיא ידעה בליבה כי הזדמן לה בעל ברית כלבבה.  

כאביה, תכופים ומאיימים, חורצים במורד שדרתה, מקרבים אותה אל תהום הטירוף שוב ושוב. בשארית כוחותיה היא נאחזת בידיות הכסא, נושפת את מצוקתה הנואשת החוצה, חשה את בקיעתו של ראש התינוקת מגופה וידה נשלחת לגעת, בפעם הראשונה, בחלקת גופה של ביתה. זריזות חדשה ממלאת את גופה של המיילדת, בעודה מתכוננת לקלוט את גוף התינוקת. נעימה, תשושה מדאגה, מתענגת על התקרבותו של רגע ההתרפקות, מרחיבה את מרווח נשימותיה, שולחת ידה אל ידה של שרי, לוחצת אותה במחווה של עידוד, שוכחת לרגע קל את נבואתה של המכשפה בדבר האסון המתקרב. חשה את סופו של המאבק, נמלאת שרי כוחות מחודשים ומחלצת את שארית גופה של התינוקת. תחושת הקלה ממלאת את גופה והיא מתמסרת, בעיניים עצומות, לריחוף הממלא את גופה, מושיטה ידיה לקלוט את גופה החמים של התינוקת. "רחל שלי" היא לוחשת באוזני התינוקת, בעודה ממששת את מתאר גופה הרך, העטוי קרום  לידה רטוב. המיילדת הזקנה חופנת את גופה של התינוקת במגבת, משפשפת נמרצות את שאריות  מעטה ההגנה, מעודדת אותה, בטפיחת יד, לצווח את קריאתה הראשונה. נעימה, מעודדת ממראה הבריא של התינוקת, אצה ברחבי הבית לחפש את האב הטרי. זעקותיה הנמשכות של רעייתו הצעירה הרחיקוהו מחדרם כבר לפני שעות רבות. והוא, שאינו נרתע כמעט מדבר, ואין דבר שאינו יכול לו, לא יכול היה לשאת בנואשות של קולותיה, שם עצמו אדיש למתחולל, ונעלם ברחבי הבית.

היא מוצאת אותו שרוע על ספה בחדר האורחים, פניו מפויסים במקלט השינה. שעות רבות הסתובב ברחבי הבית, חוסר האונים שלו גובר מרגע לרגע, מאיים לסדוק את זקיפות קומתו, והוא מתייסר על כמיהתו העזה לאחוז כבר בילדו בכורו. נעימה מטלטלת את ידו בעדינות, והוא מנתר ממקום משכבו, ערפל חלומותיו עדיין מרחף על פניו ושאלה בעיניו. בהתלהבותה מושכת אותו נעימה במעלה המדרגות, חסרת נשימה וצוחקת היא מספרת לו על ביתו שנולדה זה עתה. עד הגיעו לפתח חדר השינה מצליח הוא להבליע את אכזבתו הרגעית למשמע מינו של הילוד. בצעדים גדולים חוצה הוא  את המרחק עד למיטתה של שריי, המכוסה בשמיכה לבנה, עיניו קולטות את סימני ההתרחשות שהקפיד להרחיק עצמו ממנה בשעות האחרונות, עיניו מחפשות את פניה של ביתו בעוד שרי, הנישאת על גלי ההקלה, מושיטה ידיה אליו, ובכי של שמחה פורץ מבין שפתיה. היא מכוונת אותו, במבט, לכיוון עריסתה של הילדה והוא, נקרע בין שתי נשותיו לרגע קט, פונה להביט, בפעם הראשונה בזו שתהיה לו הסימן הראשון לתחילתם של חיים אחרים. הוא בולע בעיניו את התינוקת, עיניה עצומות, שלווה נסוכה על גופה, ממאן להרימה אל זרועותיו, למרות עידודה של נעימה, שמא יזיק ליצור הזעיר והעדין. איתותי כובד האחריות כבר מבצבצים בירכתי מוחו והוא הודף אותם לזמן מה, נוכח תחושת הפליאה הממלאת את ישותו באהבה גדולה.