מרחוק כבר שמעתי את הקול הנוזף והמבוהל.

על אי התנועה עמדה שם, רכונה , סבך שערה המתולתל מסתיר את פניה,

מנסה לתפוס את ידו של הילד העומד לימינה, נטוע למקומו,

 ורק ידו השמאלית מנסה לחמוק מאחיזתה.

שוב ושוב חזרה  "שלא תעיז לעזוב לי את היד באמצע הכביש, שמעת?"

קולה מטפס בכל פעם, ניזון משתיקתו.

ברגע שהיא תופסת את ידו הקטנה,

היא נעה קדימה בנחישות לצלוח את חלקו השני של הרחוב, ומיד נסוגה,

כאשר ידו חומקת שוב מאחיזתה.

מחול הידיים מהפנט, ממשיך כמה שניות נוספות ונקטע באחת,

ברגע בו היא מצליחה לגייס את כל כובד משקלה כנגדו.

היא מזדקפת, מושכת אותו אחריה לתוך הכביש,

חוצה במהירות את שארית המרחק למדרכה,

שם היא עוזבת את ידו ומתמסרת למצוקתה. 

אני מולה, מבטינו נפגשים לרגע.

גופה מתוח, אפוף עייפות, עורה מבריק מזיעת יומה ומעיניה ניבטת אכזבה מודחקת.

היא ממהרת לדרכה, בטוחה שלא נשקפת סכנה לחייו.

הוא רץ אחריה, גופו הקטן מתקפל קמעה, ואומר לה

"אבל אימא, אם לא היית מחזיקה אותי כל כך חזק, לא הייתי מנסה לברוח", בקולו נימת תחינה.

היא ממשיכה קדימה, אינה מתבוננת בו,

ולאחר כשנייה עונה לו, מנסה לפייס את עצמה "החזקתי אותך בדיוק בסדר, לא חזק מידי"

ושניהם נבלעים בחצר הסמוכה.