מחפשת בסיבוב

הדייט הראשון שלי עם הזוגון, שהיום הוא בעלי, ישתבח שמו, הגיע אחרי חודש של שיחות טלפון ארוכות. הוא: חסר ניסיון כמעט ב"להתחיל עם בנות", גיק שיק אמיתי, טהור, ולכן, לא יודע לשחק משחקים של יחסים, וזה טוב. אני: רדופת ניסיון כרווקה קצת הוללת בתל אביב, לא הוללת זנותית, סתם הוללת, אבל היו שם גם דייטים. והרבה מאד משחקים של יחסים.

ביחד: שיחות מגומגמות בהן הוא לא מאמין שמצא בחורה שמבינה את הכיוון שלו, ואני מתרגשת כי הנה בחור שמדבר ישר ולעניין.  חודש אחרי הטלפון הראשון יצאנו לסרט. בעזריאלי. בשבע בערב ביום חול. אמרתי – גיק. (הוא גם הביא לי בובת ארנב, כי זה חמוד. האמת, נמסתי).

שבוע בלבד אחרי הדייט בעזריאלי, מקום מוזר לכל הדיעות (חוץ מלנשות H&M ולפאקצות מהזן הטינאייג'רי), עברנו לגור יחד בדירה שלו. משם עברנו לבית הנוכחי שלנו. בראייה לאחור, נראות לי שנות הרווקות מעייפות וחסרות אמונה, כי הרי לא באמת האמנתי לעצמי שאמצא את "הגבר הנכון", את אהבת חיי.

במבט לאחור, הטיפוס שבחרתי לעצמי בשנות הרווקות שלי כגבר אידיאלי, שונה באופן מוחץ מהטיפוס עמו אני חולקת כיור בימים אלה ובקרוב אאחד עמו גנים ליצירת דור המשך. מה היה שם? וואו, בלגן. היו שם בעיקר רוקיסטים מנגני גיטרות, מורדים מהזן התל-אביבי, שהם בדרך כלל בסך הכול ילדים טובים-קיבוצניקים מהגליל-שרצו להיות שלום חנוך בעיר הגדולה. הם שיחקו משחקים, הרבה משחקים, ולא רק על הגיטרה.

הם ידעו לנצל את המיתרים העדינים של ההתאהבות, להתקשר, לא להתקשר, לסמס, לא לסמס, לקבוע ולבטל, לא לקבוע בכלל, להגיד מה שנעים לשמוע, או סתם להתרחק בלי לומר מילה. היום אני שונאת משחקים. עם הגיק שלי זה לא קרה אף פעם, לא היו משחקים, הייתה התאהבות טהורה שבאה ממש בהפתעה, ונמשכה ונבנתה לתוך מערכת יחסים שאומרים בה הכל. עד כדי כך אומרים בה הכל, שלפעמים אנחנו מפתיעים אפילו את עצמנו בכנות הזו.

המחשבות על הנושא הזה באות בעקבות שיחה ארוכה שהייתה לי אתמול עם נ'. חברתי הטובה שנותרה עדיין בתוך הקולחוז התל אביבי של הרווקות, מנסה לתפוס לה רוקיסט צמרת ממש כמו זה שאני רציתי לעצמי. היא שוללת במהירות כל מי שלא מתאים לטייפקאסט שבנתה לעצמה בראש, היא מתעלמת לחלוטין מאלו שלא בנויים כמו גבר חלומותיה, גם אם הם האנשים הכי חכמים, מתוקים, ישירים שהיא פגשה ("הוא רק ידיד, ממש לא רואה אותו כיותר מזה", היא אומרת).

מדי פעם, באחת מהשיחות האלה שלנו, בהן היא מספרת לי על דייט חלומי עם בחור שמנגן בגיטרה אבל לא מחזיר שיחות, היא מודה שהיא מקנאה בי. היא אומרת: "איך אני מקנאה בך שמצאת את הבחור המושלם!". ואני צוחקת, לא עונה לה כדי לא לשפוט, כדי לא להשליך מהחיים הפרטיים שלי על החיים הפרטיים שלה, אבל חושבת לעצמי שלפני כמה שנים הייתי במצב שלה, שרצונותיי ושאיפותיי הרומנטיות היו ממוסגרות בתוך ריבוע מאד צר, מאד "מגניב" אבל גם מאד צר, ושרק ברגע שנתתי לעצמי להפסיק לשפוט, לצאת מהריבוע, מצאתי את האיש הנכון לי, שמעניק לי היום את כל החלומות שלי.

אבל אני שותקת, מחכה שהיא תגלה את זה בעצמה.

שמיעה סלקטיבית: עם השיר הזה פסעתי איתו לחופה. תודה לפול.

לחצו על התמונה לשמיעת השיר

עוד קפה. היום מותר לי. עוד מעט ראיון עבודה חלומי. עד עכשיו עבדתי בבית, פרילנסרית, תקועה בין ארבע קירות מול מחשב וחברים וירטואליים שלא יכולים לפגוש אותי בשעות היום, רק בלילה. מזל שיש תמונות בפייסבוק, במסנג'ר, אחרת הייתי שוכחת לפעמים איך החברים שלי נראים.

לפני שבועיים החלטתי לחזור לחיי האבדון הצבעוניים שבעבודה כשכירה. לקום בבוקר עם הזוגון ולשתות קפה כמו זוג רגיל מול הציניות של דן שילון, הבלונד של אשתו של קיציס או הבדיחות הלא-מצחיקות של אברי גלעד בתוכניות הבוקר, להגיע למשרד עם ארוחת צהריים בתיק, ולהרגיש שאני כמו כולם. מוזר, אף פעם לא באמת רציתי להיות כמו כולם, אבל פתאום, זה חסר לי. אולי זו הבגרות של גיל 30, אולי סתם גחמה של הרגע, אבל זה טוב לי ומתאים.

הלכתי לישון עם תחושה טובה, ליוויתי את עצמי לתוך האנרגיה החיובית, ומשם לשינה נעימה. אומרת לעצמי כמו באיזה סשן של קואצ'ינג: "את חזקה, את תצליחי, את תקבלי את העבודה הזו". אני מעיפה את כל השדונים שאומרים לי שזה לא יקרה, ואני משכנעת את עצמי שהעניין נמצא בכיס שלי. האח! כל הטכניקות שאני לומדת בשיעורי הקואצ'ינג מומשו ואף עובדות, קמתי עם צחוק בעיניים והקלה גדולה. מצחיק אותי להצהיר על הלימודים האלה, לפני שנה צחקתי על כל מי שהזכיר את המילה הזו – קואצ'ינג, היום אני שם, אתם רואים - בגרות, גיל 30, וואו, אמא, תראי!

ביום ראשון, בשיעור, עצמנו עיניים ודמיינו את עצמנו בעוד חמש שנים. ראיתי הכל אותו הדבר – אותה דירה צבעונית שאני חולקת עם הזוגון, אותם צבעים מסביב, אותו נוף עירוני שאהוב עליי כל כך, היו שם ילדים, וזה הרגיע אותי, כי זה כבר בוער בי ומצלצל בי, התקתוק הזה של השעון. ראיתי גם עבודה קבועה, לא מותחת-מטרטרת-פרילנסרית-מבודדת כמו היום. שאלתי את עצמי בעוד חמש שנים אם אני מאושרת. היא, כלומר אני, ענתה מפורשות שכן. נהדר.

הקפה השני עוד מעט נגמר. אז ופלים. ממתי לעזאזל יש ופלים בבית? פתאום נזכרת שקניתי אותם אתמול לפני שעשיתי לעצמי חיזוקים חיוביים. הייתה זו שעת צהריים וישבתי מול המחשב בניסיון לעבוד, היה שקט בבית ואפילו החתול, שישב על המעקה במרפסת, לא יילל אל מול החתולות המיוחמות למטה בחצר.

ככה זה כשעובדים מהבית, מכירים את השגרה של הסביבה הכי קרובה שלך. מזה שמפעיל את הממטרות דווקא כשהילדים חוזרים מבית הספר ועד החתולה האפורה שאוהבת לפלרטט מרחוק עם החתול שלנו. ויש גם את הזקנה מהקומה למטה, ששואלת תמיד אם חם בחוץ, אבל היא כבר סיפור לכשעצמו. בכל מקרה, בגלל השגרה הזו הרגשתי צורך ענק למשהו מתוק וקפצתי ל"מגה" לרכוש סוכרים.

אחר כך התחרטתי. אבל ככה זה תמיד.

את היום הזה אני פותחת באנרגיות חיוביות, עם ופלים בכמות קצובה וקפה סביר, הטלפון מאמא עבר בלי לעצבן אותי ואפילו בחרתי כבר מה ללבוש לראיון. אני מאחלת לעצמי בהצלחה, בעצם, למה לאחל? הרי ברור שאצליח, לא?

שמיעה סלקטיבית: אלטון ג'ון מעודד על הבוקר, רק שלא יבטל, האשמאי הממושקף.

לחצו על התמונה.