מחפשת בסיבוב

החום הזה מסכל כל ניסיון לנקוט בנורמליזציה. שבוע מעייף רק בגלל מזג האוויר שגורם לי להתגעגע למקומות בהם הנוף הכי קרוב הוא לא מגדלים ומרפסות בתים משותפים אלא הרים עם ליטופי שלג בקצוותיהם או שלוליות גשם. נו ניחא, כאן נולדתי, כאן כנראה אשאר, ויש מזגן בסלון ומאוורר בחדר השינה.

מה היה בשבוע הלוהט הזה? שני ראיונות עבודה שהסתיימו טוב מאד ובהם נאמר לי מפורשות שאני "אחד המוצלחות" ושבקרוב אוזמן להיפגש עם הבכירים של המקום, האח! זה כמו להיות ב"האח הגדול" ולהגיע לרגע בו ארז ואסי מגיעים לבקר בווילה. מן התרגשות כזאת של "נשארתי בין בודדים שהצליחו".

אני רואה יותר מדי טלוויזיה. אם לדקדק בדילמות שבין שני המקומות שבהם הגעתי למקומות המוצלחים, או בלשון טלוויזיונית: קיבלתי הרבה אס.אם.אסים, הרי שאחד הוא מקום מעונב, יוקרתי וכזה שאוכל להתפתח בו, השני - מקום בו מהלכים אנשי גיטרה ומוזיקה וממלאים את החלל בצלילים שאני אוהבת, והאווירה שם הרבה פחות מעונבת, מתאימה לשלוחית כמוני.

החלטתי לתת לזמן לעשות את שלו, ואז להחליט לפי הלב.

עוד השבוע. בת הדודה התחרותית ילדה תינוק, מה שגרם מיד לשעון הביולוגי שלי להיכנס למצב סטופר ולהנחית עליי מחוגים מסתובבים לאחור. אנחנו מנסים כבר חודשיים, ומנסים שלא להלחיץ את עצמנו. כמו שאמרה לנו רופאת הנשים הסופר-מגניבה שלי: "תמחקו את כל המחשבות ופשוט תעשו אהבה". אבל לכשהגענו לבקר את התינוק הרך ואת ההורים הטריים, היו ישובים בסלון הדירה התל אביבית, שעד לפני יומיים הייתה דירה נטולת תינוקיות, סבתא, דודות, אמא שלי (הסכנה הגדולה ביותר לנשמה המנסה להירגע ולעשות את זה באיזי) ואבא שלי, שבגיל 60 נורא רוצה נכד ראשון.

לאמא שלי יש תחביב חדש ומלחיץ עד מאד. כאמנית, היא אוספת חומרים עמם "תוכל ליצור יצירת אמנות לחדר של ילד", כך, במילים שלה. ואז היא קורצת לי ואומרת בלחש: "אשמור לך את העבודה הזו". ואני נלחמת שלא לקחת פטיש של יום העצמאות ולהכות בראשה. זו אמא, ואני נגד אלימות. אבא שלי לא משתמש בלחץ פעיל, אבל בכל פעם שמישהו מניח ממולו תינוק רך בימים (ויש שניים כאלה במשפחה, אף אחד מהם לא שייך לילדיו שלו) הוא נמס ומסתכל עליי ואומר לי ולבנזוג, עם חיוך עדין: "נו, לא בא לכם אחד כזה?"

השבוע החלטנו לא לדבר על זה, לא להגיב, להשאיר את זה ביננו ולבין עצמנו. במיוחד - לא להתייחס לרמזים, לחייך בנימוס או להגיד במפורש - "זה לא נעים לי". זה קשה להיות כל כך ישיר עם האנשים האלה, אבל החלטתי לעשות זאת. עשיתי את זה במפגש המשפחתי עם התינוק החדש. ברגע שנשלחו הרמזים עשיתי פרצוף של "זה נורא נורא לא נעים לי". הרמז נקלט. אבל אין לי מושג אם יצרתי נושא שיחה רכילותי חדש במשפחה. לא נורא, הדרמות המשפחתיות תמיד עברו לי ליד האוזן.

כל הדברים האלה גרמו לשבוע הזה להיראות נצחי, כזה שלא יכול להיגמר. לכן מה הייתה רבה השמחה כשקמנו הבוקר והבנו שהגיע יום שישי. קצת תל אביב, קצת קפאין, קצת חברים ברוטשילד. והשבוע פתאום נראה קצת יותר נינוח, למרות השמש הכל כך נוראית הזו.

שמיעה סלקטיבית: זואי דשאנל נכנסת לתוך השמש, אמיצה ממש.

לחצו על התמונה.