I try to live without you everytime I do I feel dead

הלוואי וידעתי מה אני מרגישה, כדי לנסות להסביר לאנשים ששואלים.

אבל לעצמי אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר.
הלוואי ורגשות היו מוחשיים, הלוואי ויכלתי להרגיש אותם ולא רק לדמיין.

אני בן אדם שונה מכולם.
רוב הדברים שאנשים מדברים עליהם, חושבים עליהם מרגישים אותם.. אני לא מצליחה להבין,
כאילו שאין לי אותו קו מחשבה כמו כולם, אני מצליחה להתחבר אבל לא להזדהות.

אני מנסה לנתח את עצמי, להבין מאיפה זה בא.
וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא שכנראה אני פשוט חסומה, לא משוחררת, לא נותנת לעצמי להרגיש אותם.
אני גם מנסה לחשוב על הסיבה, והדבר היחיד שעולה לי בראש הוא שכנראה אני פוחדת להודות שאני כמו כולם בעצם,
אני לא מיוחדת, האגו שלי כנראה גדול מדי מכדי להבין שאני בעצם לא שונה, אולי זה גם נובע מהעובדה שאני פוחדת להיפגע.

אבל לא משנה מה הסיבה או מה גרם לזה, אני עדיין לא מצליחה להבין מה אני מרגישה. הכל מעורפל ושום דבר לא במקום.
 אפילו המחשבות שלי לא מסודרות.
כאילו יש לי פיצול אישיות.

הוא עוקץ אותי ואומר לי שאני לא חושבת על דברים.
אני חושבת על דברים, פשוט לא אותם דברים כמוהו.
אני בעולם אחר משלו, בעולם מופלא משלי, קסום ושונה ורחוק מכאן אלפי שנות אור.
כל המחשבות שלי הן גלובליות. עולמות ירוקים ורחוקים.
אני לא מתעמקת יותר מדי בנושאים בין יומיים, זה לא נראה לי חשוב מספיק, נראה לי נושאים פעוטים. דברים שחולפים.
אני בן אדם קטן בעולם גדול, עוד מספר שנים אני לא אהיה כאן וגם לא יהיה מי שיזכור אותי, אני לא חושבת שלהתעמק בשטויות זאת דרך חיים טובה מספיק בשבילי. בגלל זה אני פשוט קיימת ולא חושבת איך. אני לא נמצאת כאן רוב היממה.
 עד שתקופת הזמן תעבור ואני אצליח לבסס את החיים שלי בדרך שאני רוצה , עד אז אני פשוט קיימת, עכשיו זאת תקופת מעבר בין עולמות, מין תכנון לעתיד.

כשאני אסיים את השירות הצבאי שלי אני מקווה שהמחשבות שלי כבר יהיו יציבות וממוקדות.
מדברת על סיום כשעוד לא התחלתי.. זה בטח יעלה גיחוך להרבה אנשים, יש לי עוד שבועיים לגיוס.
בנתיים אני מרחפת. כנראה שגם במהלך השנתיים האלה אני ארחף. אני סוג של לא מחשיבה את השנתיים האלה כחלק מהחיים שלי. זה לא מבחירה.
 כשהייתי קטנה ורק גיליתי שמקבלים משכורת על השירות הצבאי, לא הבנתי למה. הרי אנחנו מגנים על המדינה שלנו, ו'טוב למות בעד ארצנו' אז בשביל מה משלמים לנו ? חשבתי אז שאני מוכנה לעשות את זה גם בחינם. 
היום אני מבינה שהמצב שלנו לא מאפשר לנו לחיות ללא צבא כמובן, אבל הוא בכל זאת לוקח לי שנתיים מהחיים, שנתיים שבהם אם הייתי מגיחה לעולם במדינה אחרת הייתי כבר יכולה להשלים את ייעודי, או לפחות ללכת בכיוון של הייעוד שלי. אבל אני עדיין חושבת ש'טוב למות בעד ארצנו' תהרגו אותי גם אני לא מבינה למה. ולא הייתי רוצה להיוולד במדינה אחרת. ואני שמחה איפשהו בלב שאני חלק מהעם הזה, ושאני הולכת להתגייס ולשרת את המדינה.
 יש בי הרבה רגשות מעורבים ובגלל זה אני לא מצליחה להבין את עצמי.
 
בנוגע ללפתוח את הלב לבן אדם חדש,את זה אני בכלל לא מסוגלת לעשות.
צריך הרבה סבלנות איתי. הרבה השקעה. ולא להתייאש.
הלוואי והוא יבין את זה..
 אני באמת חושבת שהוא מתאים לי. אבל לא בטוחה שאני מתאימה לו.
 "....אל תקחי ללב"
-"לא לוקחת "
"אה נכון שכחתי עם מי יש לי עסק"
 הוא קיבל רושם ממני שאני בן אדם קר ואדיש. זה נכון אבל לא לגמריי. תלוי למי. תלוי מתי.
 
בכל מקרה, אין לי את הפאק הזה של להתאהב. בזה אני בטוחה..