אני חושבת שהכל מתחיל להסתדר על הצד הטוב. היא, זאת שאהבה אותו, התאהבה במישהו אחר ולדעתי הם עוד מעט יהיו חברים... מבחינתו אנחנו ידידים טובים. והגעתי למסקנה שככה טוב לי, כיף לי להיות איתו בתור ידידה. אולי היה יכול להיות יותר טוב אם היינו חברים. אולי... בכל אופן, אנחנו עדיין מדברים הרבה באינטרנט ובעיקר בבצפר.

קיבלנו היום תעודות בבצפר. זה היה ממש עניין שולי.. אנחנו כבר שבוע יודעים כמעט את כל הציונים הסופיים. התעודה שלי טובה. אבל נראה שלאף אחד לא אכפת. לא שאני צריכה שיבואו ויתנו לי צעצוע בגלל שהשקעתי בלימודים, אבל היה נחמד אם מישהו היה אומר לי היום כשהגעתי "היי, קיבלת היום תעודה לא? תראי לנו.." אבל לא, אפילו את המעט הזה אף אחד לא טרח לעשות. וכרגיל, כל התסכול שלי נובע מאמא. היא כל כך לא תומכת ולא מפרגנת "בזמן האחרון את עסוקה בעצמך יותר מידי.. קשה לך גם לתקשר איתנו מידי פעם?" לא, לא קשה לי לתקשר אבל בגלל שאני רואה שכל כך לא אכפת לך אז אני לא טורחת לספר לך שום דבר.

אני לא רוצה שזה ישמע כאילו אני לא אוהבת את אמא שלי ומעריכה אותה על מה שהיא עושה, אני פשוט אומרת שאם היא לא היתה אמא שלי, החיים שלי היו יותר נחמדים ._.

לא חשוב, אני כפוית טובה ומטומטמת. אני יודעת.

ואני עדיין בבאסה מזה שהיה אמור להיות לנו מחר טיול שלג לחרמון שכל כךךךך ציפיתי לו, אבל הוא התבטל. קקי. איך זה שתמיד אני מוצאת סיבות להתבאס בסופש? נראלי שאני מקולקלת ><