סבא שלי לחם במלחמות ישראל הגדולות, דור השורדים.

אבי מהדור שבנה את הארץ. המפתחים. 

ואני, אני מהדור של השואלים.  שואלים 'למה?' ו-'למה זה טוב?' ו'איך אפשר אחרת?' ו- 'אם יש אחרת?' 

ה"כן" הופך ל"לא יודעת" וה"שונאת" הופך ל"לא בטוחה", וה"ראית בחדשות?" מתחלף ל"באיזה חדשות?" 

ואולי זה לא הדור, אלא העשור הזה שבין 20 ל30, שפתאום מטילים ספק במוחלט, מערערים על הידוע. 

שחור מתערבב עם לבן מתערבב עם שחור, ואני מוצאת את עצמי יושבת על הגדר, רגל פה, רגל שם..בסדר עם כולם.

המוות, שהיה פעם סמל לניצחון, הקרבה, או שמא תהילה, מתענן תחת סימן שאלה גדול ומדאיג שמערער על הנחיצות שלו, התועלת, ההכרח.  

אל תלעגו לרש, 
אם לבן הוא ואם כושי. 
יש בו במי שחלש 
מה- 
אנושי. 

את הילדות שלי הייתי מתארת כאיזה מעיין שקט, רגוע, ידוע, והמציאות שלי היום- ספינה טרופה.

גלים של נאצות, התכות מאמירים על גלי פשרות, אהבה. גלי שנאה שלובים בגלי הזדהות, כעס, רחמים..  

לא יכולה יותר לשמוע על מוות. לא שמחה כשמתים ילדים בעזה, כואבת כששומעת על עוד חייל שנקטף.

כל הדעות, העובדות, התוכחות, נקוות כדמעות בעיני ,מקשות עלי לראות בבהירות את התמונה. 

הנה הם באים. הנה. 
אינני יודע מי. 
האם כל חיי אהיה שונא? 
למי? 

***

שלשום מצאתי את עצמי פותחת את ספרון השירים באלבום הלקט של יוני רכטר 'בכל פעם שאני מנגן'.

"שיר על יונה בחלוני" שמעולם לא הצלחתי למצוא בו משמעות, פתאום הואר באור פוליטי מתריס, שיש בו מן האמת.

ובכל זאת החלטתי לסיים עם אקורד (מאותו אלבום) שתואם יותר את עמדתי, שהיא, כאמור- לא קיימת.

ובכן, חיים גורי הצליח לנסח אותה היטב. 

שמעתי על השקט 
לא פגשתי בו עדיין. 

הוא שייך לארץ.
שאת שמה איני יודע. 

הוא קשור בעיר 
שלא עברתי ברחובה 

הוא שוכן בבית- 
לא נשענתי בחלונותיו. 

נדמה לי כי השקט

הוא ככלות. 

ואני בטרם.

כמו רעב.