"שמעתי פעם ברדיו איזה חכם מדבר,שאמר שאנחנו זה כל מה שמעל הטבע שלנו. יש את הטבע שלנו וזה אנחנו,החיות,הגורילות..שאם אנחנו רעבים אז נרצה להרוג את ההוא לפנינו בתור במקדונלדס,ואם אנחנו ממהרים אז נחתוך את כל הפקק,ואם אנחנו רוצים עוד כסף אז נעגל קצת פינות,ואם אנחנו חרמנים אז נבגוד קצת,ואם אנחנו רוצים עוד כבוד אז נשקר קצת..

אבל יש גם אפשרות אחרת:לא להיות גורילה,להתגבר.

לקלוט את עצמך ברגעים האלה ולעצור הכל,לקחת נשימה עמוקה ולהתגבר. וזו גם הבחירה היחידה שלנו בחיים,כי מקדונלדס או בורגרנץ',פרטנר או סלקום,יס או הוט,זה לא בדיוק בחירה. הבחירה היא האם אני נכנע או מתגבר,כועס או מוותר,בוגד או מוסרי,אוהב או שונא.

אז להגיד "ככה אני" זה לא תירוץ. כולנו ככה. השאלה אם אתה רוצה להתגבר על ה"ככה אני" ולהיות אדם,או להכנע לו ולהיות גורילה.

ואם מעניין אותך הנאום עליך בהלויה שלך,כדאי מאד שתתחיל לעבוד על האופציה הראשונה."

(מתוך:קציצות\אילן הייטנר,עמ' 132-133)

1. בכתה ח' החלטתי להפסיק ללמוד קלידים (אחרי 7 שנים) כי לא התאמנתי בבית.

2.בכתה ח' לא התכוננתי מספיק למבחן המעבר לתיכון מדעים שחלמתי ללמוד בו. לבסוף עברתי לתיכון אחר וכשהתאפשר לי לעבור אליו שנה מאוחר יותר,החלטתי שלא לנסות להבחן בשנית.

2. בכתה י' החלטתי לוותר על הצופים ועם זה על החלום שלי להיות ראשגדי"ת ומרכזית צעירה בשמינית.

3. בכתה י' החלטתי שלא לגשת למבחן הסמכה לA+ ITE (לאחר קורס של שנתיים) כי לא למדתי כמו שצריך

4.בכתה י' לא החלטתי שלא לבחור  במגמת כימיה שמאד רציתי בגלל שהמורה התנכלה לי.

5. בכתה י"א החלטתי לעבור למסלול של מגמה אחת (לוותר על מגמה שנייה) כי היה לי קצת קשה.

6. בכתה י"א גם החלטתי לרדת  מ5 יחידות מת' ל4 יחידות מאותה סיבה.

7. לא הקדמתי וחיפשתי מסלולי שנות שירות,וגיליתי,מאוחר מדי שכולם כבר נסגרו.

8. כאשר הוצעה לי שנת שירות ויתרתי כי לא אהבתי את מי שהולכים להיות איתי שם,ויתרתי על החלום שלי לעשות שנת שירות.

9. פיקוד?

10. קצונה?

להלן רשימת הויתורים הגדולים ביותר שעשיתי בחיי ושלימים הפכו לרשימת החרטות שלי.לכולן מכנה משותף אחד והוא:הקושי שלי להתגבר על קשיים ע"מ להגשים את עצמי\חלומותיי.

וכעת אני עומדת בפני פרק נוסף. תמיד היה לי ברור שכשאתגייס לצבא אצא לפיקוד ולקצונה. לא היה מקום לספק.

רק מה? מתוקף היותי תומכת לחימה,הגשמת החלום הזה מותנית במעבר מבחן הבר אור.

הבעיה היא כזו:כל חיי לא הייתי טובה בספורט. באמת שהשתדלתי אבל לא הייתי מאותן בנות שזה בא להן בקלות

והנה עכשיו עליי להתמודד עם אתגר שמעולם לא חשבתי שאתקל בו-התמודדות עם ספורט בתמורה להגשמת חלומי.

אני יודעת היטב שאם אוותר עליהם בגלל העניין הנ"ל,אני אתחרט על זה תקופה ארוכה.

ואני רוצה להבטיח לעצמי שאני לא אוותר לעצמי,לא הפעם. שזה מבחן קטן כל כך,שזו תקופה קטנה כל כך שאני צריכה לתת מעצמי טיפה יותר. הרי כל מה שהשגתי בחיים שלי,השגתי בקלות כל כך. 

מעיון אקראי בבלוגי נתקלתי בפוסט שהפתיע אותי למדי.

החיים קצרים מדי מכדי לחשוב.  

אחלו לי בהצלחה.

ירק

(והרי צטוט סיום,מינואר 2011)

'כשהיו לי הכבשים הייתי מאושר וגרמתי אושר למי שהיה סביבי. עכשיו אני בודד ואמלל. אני עומד להיות מר נפש ולחשוד בבני האדם,כי אדם אחד בגד בי. אני עומד לשנוא את מי שמצא את האוצר שלו כי אני לא מצאתי את שלי.
ואני עומד להחזיק במעט שיש לי כי אני קטן מכדי לחבוק את העולם.'
הוא נזכר בחרב. זה היה מחיר יקר תמורת התבוננות קצרה,אבל הוא באמת לא ראה מימיו דבר דומה לה. ופתאום הבין שהוא יכול להביט על העולם כקרבן מסכן של גנב או כהרפתקן המחפש אוצר. 'אני הרפתקן המחפש אוצר,' אמר לעצמו לפני שנפלה עליו תרדמה." (מתוך:האלכימאי\פאולו קואלו,עמ' 41)