אני לא זוכרת על מה דיברנו או מה יואב אמר. אני רק זוכרת תחושה חדה של נתק.

מן צביטה חדה וקצרה באזור החזה.  מזכיר גזירה של חוט. 

הבטתי ביואב והרגשתי איך עיני הופכות זגוגית אטומה וריקה.  

"אני מצטערת,אני חייבת ללכת."

יואב הביט אלי בחוסר הבנה, עוקב אחר תנועותיי, מנסה לגשש אחר סימן כלשהו בהבעת פני, אך לשווא. 

הייתי חלולה. 

הרגשתי חלולה. 

קמתי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מדלת ביתו. 

רק אחרי שירדתי במדרגות ויצאתי מדלת הכניסה לבניין דמעות שקופות וחלולות החלו לרדת במורד לחיי. 

השתדלתי ללכת בסמטאות כך שהעוברים והשבים לא יווכחו למחזה ההתקלפות שלי.

למה אני מרגישה ריקה כל כך? 

למה אני מרגישה חלולה?

למה אני מרגישה שאין בי שום דבר לחלוק,שאין בי שום דבר?

וכמו טפטוף גשם אחרי סערת רעמים, הרגשתי את העשן האפל והסמיך הזה מתפשט מכיוון מרכז החזה שלי לכל כיוון, אל שתי הידיים, ושתי הרגליים, ודרך עצמות הבריח,מחליש אותי, מרוקן אותי מכל כוח עצמאי שהיה לי, ומאותו רגע תנועותיי מושפעות מכח האנרציה. גוף חלול מלא עשן סמיך מהלך על פני העולם עם מבע חלול.  העשן צף אל תוך ראשי ועיני, ומילא אותן בדמעות שחורות,חלולות ושקופות. 

מסכן יואב. חשבתי . נפל על האחת הלא נכונה.

כעסתי על עצמי. ושנאתי את עצמי. 

שנאתי את עצמי  על שאיני מצליחה לאהוב אותו. ועוד יותר על שזה בכלל לא מפריע לי ;שאין בי שום צורך לשלוח לו הודעה עם איזה הסבר שקרי, שאין בי שום צורך להתקשר אליו עכשיו, או היום בערב , או מחר, ולתת לו הסבר כלשהו. 

בעולם שלי יש רק מקום בשבילי.  רק אני מסוגלת לסבול את העשן הסמיך והחונק הזה. 

וגם אם יואב היה מנסה הייתי הודפת אותו בחיוך קריר ומבט ריק. "מצטערת,אני עסוקה יואב, אולי בפעם אחרת." 

ומה כבר יכול היה לומר? אולי אם הייתה לו יכולת לנסח משפט מספיק מסקרן הייתי מכניסה אותו, רק מתוך סקרנות לדעת האם יש בו את היכולת להכיל אותי. 

חייכתי במרמור. אמורים להיות בי כמה דברים טובים ששכחתי מהם, ולבטח גם הם הופכים לאט לאט לקללה. 

איך האהבות שלי ותחומי העניין שלי הפכו אותי לאדם מתנשא שלא מסוגל לאהוב אנשים אחרים ;אנשים שהם לא כמוהו. 

אינני מסוגלת לאהוב. אני עסוקה כל כך בלשפוט אנשים אחרים שאינני מסוגלת לאהוב אדם אם הוא לא עומד בקריטריונים האינטלקטואליים שאני מציבה לו , הקריטריונים הכמעט בלתי אפשריים שאני דורשת ממנו, ממש כפי שאני דורשת מעצמי ואינני עומדת בהם. 

חיכיתי כל כך כבר להגיע הביתה, להניח את התיק על הכיסא, להוריד מעלי את כל האיפור והבגדים ולשים טי שירט לבנה ומכנס פיג'מה, לסגור את הדלת, לכבות את האור, להגיף את תריסי החלון עד שאני לא מסוגלת להבחין בכף ידי. ולדמיין את עצמי מוקפת גדר תיל.  מוגנת מהעולם, המוגן ממני. 

מסכן יואב. חשבתי 

ועמוק בפנים ידעתי, שרחמי כלפיו אינם אלא מעטפת לרחמיי העצמיים. 

יואב מחר יכיר מישהי בשיעור תיאטרון או בקיבוץ שלו, או בשביל ישראל, ויתאהב בה, והיא תחזיר לו אהבה כפי שאני לא יכולתי ולא אוכל לעולם. 

ואני אשאר לי פה גם מחר, ומחרתיים , ובכל ימי חיי, מתחת לשמיכה ולאור הכבוי, ולדלת הסגורה ולחלון המוגף, מאחורי גדר התיל המתכתית והחלודה שהקפתי את עצמי בה.

ואתרקב מבדידותי. 

יום אחד, בעוד המון שנים, אולי עשרות או מאות,מושבה של תולעים תקנן בתוך ליבי. מעניין כמה רגליים יהיו להן, כמה מחושים, מי יהיה הסופר האהוב עליהן ואיזה ז'אנר מוסיקלי הן ינהגו לשמוע בשעות הפנאי.

סוף