אז נסענו 40 דקות כדי להגיע לאיזה פאב מיוחד, שקבענו כולם להפגש בו. והוא באמת היה מיוחד, ונכנסנו, והתיישבנו, ודיברנו, וקצת שרנו שיר שהיה ברקע, ואכלנו,ושתינו, וחשבנו על מה לדבר, והרוב בעצם הסתכלו על האנשים שמסביב, שעשו בדיוק אותו הדבר והסתכלו עליהם בחזרה, ושוב אכלנו, ושתינו עוד משהו, והצטלמנו, ושתקנו, ושרנו את השיר שברקע כדי להעסיק את הפה, ואחרי שעבר מספיק זמן , אספנו את עצמנו, נסענו 40 דקות חזרה והלכנו לישון. 

אני אף פעם לא אבין מה כל כך מרגש בעניין. 

זה פשוט לא היה יותר מבלוי רדוד וחסר פואנטה, חסר עניין וחסר משמעות בעיני.  כמו בכל פעם. 

והנה שוב אני עומדת בפתח תקופה חדשה 

ואני מגיעה אל השינוי הזה ממקום טוב,ממקום של קבלה ושל רצון. 

אני חושבת שההתמודדות הגדולה ביותר שהייתה לי בצבא הייתה ההתמודדות עם הסביבה, התמודדות עם אנשים.

ועכשיו, לפני התמודדות אחרת- ההתמודדות עם עצמי. 

בעוד שבוע וחצי אני מתחפשש"ת, ולאחר מכן אשתחרר. 

אין יותר את המסגרת החברתית הכפייתית של הצבא, המסגרת האהובה ששמרה עלי מהבדידות.

התקופה שבין סיום התיכון לתחילת השירות,זכורה לי כתקופה די חשוכה, משעממת, בודדה. 

אולי בגלל זה אני כל כך חוששת לקראת השחרור שלי, לקראת החופש המוגזם והלא מוחלט הזה. 

החזרה הביתה, חזרה לבלאגן הנפשי שבבית, ללחץ הקבוע והשגרתי, לדרישות המוגזמות.

יש הרבה דברים שקיוויתי שיקרו לי במהלך השירות הצבאי ולא קרו, הרבה חוויות שהבטיחו לי. 

במקום להתעצב מן העניין, החלטתי לקחת את החיים ואת כל מה שהם כוללים בערבון מוגבל, ולקבל את השקט הקבוע והחלול שיש בי כחלק ממני, ופשוט להשתדל להנות ממנו. ישנם דברים רבים שנשגבים מבנתנו, והרוב תלוי בנו, אני מניחה שפשוט אנחנו לא יודעים, אני לא יודעת, איך להביא לחיי דברים מסוימים או לגרום להם לקרות.

לפעמים אני כל כך מקנאה באנשים שנהנים לעשות דברים פשוטים,נהוגים ומוכרים. לשבת בפאב ולשוחח, ללכת למסיבה ולרקוד.