ברקע ביט 69, הם תמיד מזכירים לי את גיל 14, שנה יותר או שנה פחות, בגיל הזה שמתחילים להאזין למוזיקה וההתרגשות מלהקת בנים שכולם היו בני גילי הייתה גדולה. 

שנה לאחר מכן אני אתחיל להאזין לשייגעצ, גרין-דיי, סימפל פלאן, ועוד הרבה להקות שכוחות ורועשות כמו באסטד, בויז לייק גירלז, הדלי.. 

תמיד כשאני נזכרתי בילדות, בנעורים, ברוב העבר שלי, יש בי מן תחושה חמוצה כזו.

תחושה של פספוס. מרגישה כמי שהובטחו לה חופי פלא, כמי שכיזבוה אורות רחוקים. 

יש המון חוויות נעורים שאני מרגישה שלא חוויתי עד הסוף.

פעמים רבות מצאתי את עצמי חושבת לעצמי- למה? למה הנעורים, הילדות, הממותגים כתקופות קסומות, כחופי פלא אליהם אדם חולם לשוב כל ימי חייו, למה אצלי משהו התקלקל וצבע אותן במן גוון אפור משעמם או שמא היה זה צהוב צחיח ושומם? 

באמת, חשבתי לעצמי, מה היה שם לא בסדר? 

אולי החברה, אולי המראה, אולי אזור המגורים, אולי כל אלה ביחד או כל אחד לחוד. 

השיר של ביט 69 נגמר

ובאותו רגע אני מחליטה להתחיל לנבור בעברי ולמצוא תקופות שזכורות לי כתקופות טובות ממש, בלי החמוץ הזה של הפיספוס, בלי האכזבה, החרטה, הריקנות. 

כמה שניות לאחר מכן מתחיל להתנגן השיר 'היום הראשון בחיי', של 'ברייט-אייז', שמחזיר אותי ארבע שנים אחורה, לחופש הגדול שאחרי כיתה י"ב.

התחלתי אז לעבוד בנתב"ג בסניף רוטנדה של רשת מקדונלד'ס. הפעם הראשונה שבה עבדתי במשרה מלאה, ארבע או חמש משמרות בשבוע, מדים, משמרות. 

שדה התעופה זכור לי כמקום מקסים ומרגש, הייתי בוהה במטוסים דרך החלונות הגדולים בזמן ארוחת הבוקר, ובמהלך המשמרת משוחחת עם אנשים מחו"ל בכל מיני שפות. כולנו היינו בני 17-18, אמרתי אז לאמא שלי שזה מרגיש לי כמו קייטנה לגדולים, רק שאני גם מקבלת כסף. 

בתקופה ההיא ירדתי 7 או 8 קילוגרמים, מכיוון שהמשמרות הארוכות לא אפשרו לי לנשנש והייתי מוצאת את עצמי אוכלת ארוחה אחת ביום. 

קשה לי להצביע על משהו מסוים שהפך את התקופה הזו לכל כך טובה שהיא זכורה לי ככה, אני חושבת שהעובדה שעבדתי והיה לי כסף משלי, שגרה, עבודה בסביבה צעירה ובאזור מגניב כמו הנתב"ג הפכה את התקופה הזו למרגשת במיוחד. 

השיר עדיין מתנגן ופתאום קופץ לי פלאש בק לראש- אני ותום נוסעים יחד ברכב שלי, לאן זה היה? אולי לבית שלו? 

האביב בשיאו, התקופה  של קורס הפסיכומטרי, שנה שעברה, סוף אפריל עד תחילת יולי. 

לקורס הפסיכומטרי אני נרשמת כשאני בקורס המשתחררים, כחודש וחצי לפני השחרור. ההחלטה מתקבלת לאחר שרטוט של ציר הזמן המצופה של חיי. 

את הקורס עצמו אני מתחילה כשלושה שבועות לאחר השחרור. 

כיתה, מחברות, אווירה שונה לגמרי מכל מה שהכרתי בשנתיים האחרונות, ולא רק. קורס הפסיכומטרי הוא קורס פרטי, וככזה, סיפק חוויה לימודית שלא חוויתי במהלך הלימודים בתיכון. השיעורים הם אינטראקטיביים, מפתחים חשיבה עצמית, מאתגרים יכולות ריאליות. 

נהניתי מהשיעורים ומשיעורי הבית. 

בחור יפה תואר מהכיתה שלי, נקרא לו תום, מושך את תשומת ליבי בשיעור השני. אני ממש מוטרדת מהעובדה שהוא משפיע עלי ככה וחוששת שלא אתרכז בשיעורים. 

חודש לאחר מכן אני ותום באופן שגרתי לומדים אצלו בבית כל יום, עושים יחד את הסימולציות, שיעורי הבית וארוחות בוקר וצהריים. 

בביקור הראשון בביתו אני מגלה שתום תפוס, כשתמונות עם גבר נוסף ממלאות את חלל חדרו. 

תום הוא אחת הסיבות שגורמות לי להתבונן בתקופה הזו כתקופה קסומה, ימים מרוכזים שלומדים ביחד, מהולים ברגעי לחץ, צחוק, עייפות ותקווה, וברקע- החיוך המקסים של תום, שיער צהבהב כמעט לבן שמתחבר לזיפים בלונדיניים זהבהבים, כתפיים רחבות, כוס נס קפה, ודפי התשובות של הפסיכומטרי. 

הנסיעה נגמרת ואני מחנה את הרכב, לא הצלחתי למצוא עוד תקופות מאושרות, אבל ברגע שאני מרימה את ההנד-ברקס, בחניה של הבית, בשעת הלילה הזו, פתאום צפה לה בבת אחת עוד תקופה אחת, שהיתה לא מזמן, ואולי בעצם כן?

ינואר האחרון, בחור שהכרתי בצבא, קצת מטופש, קצת משוגע, מחליט לנסות צמחונות ושולח לי הודעה, ואנחנו נפגשים אחרי שנה שלא התראינו, ואני מגלה שהוא לגמרי השתנה ואפילו חמוד והוא אוסף אותי עם האופנוע וזו תקופה שאני מחליטה להתגבר על פחדים ויש משהו משחרר כל כך להתגבר עליהם. 

והוא מדריך גלישה אז אנחנו הולכים גם לשיעור גלישה בים וזה עוד פחד שאני, בעזרתו, מתגברת עליו. ובכל פעם שעומד להגמר הוא כבר מציע שנפגש פעם נוספת וזו למעשה הפעם הראשונה שאני באמת באמת מרגישה שמישהו ממש רוצה אותי, אבל ממש. 

והוא אוסף אותי, ומחזיר אותי, ובכל פעם נשאר לדבר חצי שעה, שעה, שעתיים מלמד אותי לשחק סנוקר, והולך איתי לסרט, ובא למפגש חברים שאני עושה אצלי בבית, ובא איתי לסלסה, וממשיך לבוא איתי לסלסה.. ובשלב מסוים מפסיק כבר לדבר איתי בין שיעור לשיעור

ואני מתרסקת. 

ולא ממש מבינה מה קרה ולמה קרה ומה לא עשיתי נכון, ושבועיים לאחר מכן מציע לחברה שלי לצאת, ואני מבינה שהוא כנראה לא רצה אותי, כי אם הוא היה רוצה אותי כנראה שהיה עושה את זה ככה, ואולי כל מה שקרה לא היה אלא פרשנות מתרגשת שלי, אופטימיות מהולה בנאיביות, מן בדיחה של היקום, שעשוע מרושע של הקוסמוס על חשבוני. 

ובכל זאת, מה שנשאר משם זו תקופה מדהימה, הרגשתי מחוזרת כמו שמעולם לא הרגשתי, הרגשתי יפה, באותה תקופה עבדתי גם בצהרון עם ילדים וגם בשיעורים פרטיים, והלכתי לשיעורי סלסה ולשיעורי זומבה וירדתי במשקל והייתי בכושר ונראיתי מצויין 

לא הפסקתי לקבל מחמאות מאנשים וגם לא היה אכפת לי מהמחאות.

הרגשתי שהמציאות שלי היא מחמאה אחת גדולה, שבכל בוקר אני קמה וחושבת לעצמי שמישהו אולי קם וחשב עלי לפני שהלך לישון או כשהוא קם בבוקר, ושכנראה שיחשוב לעצמו במהלך היום מה נעשה היום או מחר, שישלח לי הודעה עם תמונה מצחיקה או יציע שנעשה משהו כי משעמם לו או ישאל לאן נעלמתי כשלא דיברנו יום וחצי,ישתוק כשניגע בנקודה רגישה במהלך שיחה  אל תוך הלילה אחרי בילוי משוגע, שיזרוק איזו בדיחה חצי מינית שתביך אותי ותגרום לי להרגיש סקסית כל כך באותה נשימה, שישים עלי מעיל כשקר, שיאבד ריכוז לגמרי כשיראה אותי עם דמעות בעיניים. 

זו הרגשה מדהימה. 

התבוננתי לי בשלוש התקופות האלה, בדמיוני תליתי אותן על קיר אחת ליד השניה. 

שלושתן יפות. כל אחת בדרכה, באמת כל אחת בדרכה, לא סתם ביטוי מצוץ. 

ובכל זאת, בשלושתן הייתי מאושרת כל כך, שלמה כל כך, מה היה שם שהפך כל אחת מהן לכזו? ניסיתי בריכוז לחפש איזה משהו משותף, איזה מפתח אושר שאוכל לפתוח איתו את הדלת הנסתרת הזו. 

האם זו המציאות שעושה את האדם או האדם שעושה את המציאות? חשבתי לעצמי,וביני לבין עצמי הסכמתי שכך או כך, התקופות האלה, לפחות בתקופה הקרובה, כנראה ימשיכו לקשט את קיר זכרונותיי, וגם בתקופות שבהן אני הופכת את כל הבית כדי למצוא את מפתח האושר הזה, תמיד אוכל לעצום עיניים ולהתבונן בהן ברוך, בהתרפקות, בשלווה מתוקה. אוהבת.