Guys. I'm sorry I left the zoo in the first place. I mean, If I had just stayed put, you wouldn't have anything to be sad about right now

החלטתי לפתוח את הפוסט הזה בציטוט של מארטי, הזברה ממדגסקר. 

Alex:”You know Marty, leaving the zoo was the best thing you could have done. Look at what we did out there in the world. we were already home.”

הדיאלוג הקצר הזה, מסכם יפה את התחושות שחלפו בי בתקופה האחרונה.

קצת כעסתי על העולם, על הגורל, על זה שנחשפתי למקומות כל כך יפים ולמציאות שכל כך אהבתי, אך רק למעט , ושעלי לעזוב אותה בלית ברירה. קצת לעמוד את טיבה של חשיפה כזו. תהיתי מה הטעם בטעימה כל כך קצרה ממקום שטוב לך בו, שהרגשת בו בית, במובן הכי מופשט ואמיתי, מחוויה טובה כל כך , שכל מה שישאר מזה הוא געגוע, אך מצד שני, זה באמת הדבר הכי טוב שיכולתי לחוות. הכעס הופך להודיה, הודיה ליקום ולגורל ולאלוה על שנזדמנו לי המקומות והאנשים וההוויה, וכל מה שהפך את החויה לנהדרת כל כך. וכנראה שלמרות הכל, זה הזמן שלי. 

אז כן, זה הפוסט הראשון שלי בתור אזרחית ומשוחררת.

יש איזו תחנה אחת בדרך לאילת שכמעט תמיד אני רואה שם איזה אדם יושב. כשהייתי קטן לפעמים אבא היה מעלה מישהו משם , לפעמים זה היה חייל, לפעמים דתי עם פאות, או עם סנדלים, לפעמים זה היה איש מבוגר עם ריח של דגים. 

אף פעם לא הבנתי איך אנשים מגיעים לתחנה הזו. זו הייתה תחנה שאין שום תחנה לפניה ואין שום תחנה אחריה. ולדעתי, אם תשאלו אותי, אפילו אוטובוסים אין שם. 

כשגדלתי התחיל כל הבלאגן של האינטיפאדה, ואז, כשהיינו נוסעים, לא היינו מעלים יותר אנשים מהתחנה הזו. הייתי אומר לאמא או לאבא או למי שהיה נוהג שיש שם מישהו והם היו אומרים שעכשיו זה מסוכן, שאולי זה ערבי ואולי הוא יהרוג את כולנו. 

והיינו ממשיכים בנסיעה והאיש הזה, או האישה, או מי שהיה בתחנה, היה ממשיך לשבת שם, ורק אז בעצם שמתי לב שהיה לו מבט קצת עצוב בעיניים, והוא גירד את הרגל במן עצבות כזו. 

הרבה מאד שנים עברו מאז וכבר הספקתי להוציא רישיון משלי, ויום אחד אבא שלי ביקש שאלך לשים את הפלאפון שלו בתיקון . הסכמתי, רק מאוחר יותר גיליתי שמדובר בהסעה לכיוון אחד. שזה אומר שאחי בא לאסוף אותי, מוריד אותי בסניף של אורנג' וממשיך לעיסוקיו. 

זו הייתה פעם ראשונה שנסעתי לסניף של אורנג', כי אני תמיד הייתי בסלקום. נרדמתי, לא שמתי לב לכמה זמן,  אבל התעוררתי כשהאוטו נעצר ואחי אמר 'הגענו'. ירדתי והתחלתי ללכת ברגל, נזכרתי שבמהלך הנסיעה, אחי סיפר לי על כל הנזקים שעשתה לו הנסיעה הזו, והבחורה המסכנה שמחכה לו כבר שעה וחצי, רק בגלל הנסיעה הארורה הזו. 

זה היה מקום די נטוש וריק. התפלאתי שיש בו בכלל סניף של אורנג', הלכתי איזה עשרים צעדים, אולי קצת יותר, וראיתי שלט כניסה, הסניף עצמו היה סגור. התקשרתי לאבא שאמר לי להתקשר לאחי לבקש אותו להחזיר אותי, כי הוא עסוק בפתרון תשחץ,  התקשרתי לאמא שלא ענתה ושלחה אסמס שהיא עושה ציפורניים, אחרון התקשרתי לאחי, שאמר שהוא בדיוק אסף את הבחורה המסכנה ההיא. 

עמדתי והסתכלתי לצדדים וכל מה שראיתי זה כביש אחד ראשי גדול, וסניף אחד של אורנג', קטן. 

התחלתי ללכת, הלכתי והלכתי והלכתי.. תוך כדי ההליכה ראיתי שאין הולכים נוספים מלבדי, למעט שני סודנים שעקפו אותי עוד בהתחלה.

לעומת זאת, בכביש הגדול , ,התנועה הייתה עמוסה למדי. 

אחרי כמה ימים של הליכה הגעתי לתחנה, אחת, בודדה, שמאוחר יותר התבררה כתחנה שנמצאת בדרך לאילת. ניסיתי להזכר איך בדיוק הלכתי כדי להגיע לתחנה הזו , אבל לא הצלחתי. מה שהיה בטוח זה שלא הייתה שום תחנה לפניה, ולדעתי , אפילו אוטובוסים אין פה.

אז התיישבתי בתחנה הזו וחיכיתי. הסתכלתי על זבובים משחקים תופסת, ועל חתול שמנסה לחצות כביש. רוב האנשים לא עצרו לי, לא כעסתי עליהם, בטח הם פחדו כי הם חשבו שאני ערבי. 

אבל היו כמה בודדים שעצרו לי, בהם דווקא חשדתי, חשבתי שאולי הם ערבים והם רוצים להרוג אותי. 

אז המשכתי לחכות, אני לא זוכרת כמה זמן ישבתי שם, אבל הזמן הזה גרם לי להבין איך אנשים מגיעים לפה. 

אל התחנה הזו מגיעים אנשים שלא היה מי שיחזיר אותם חזרה הביתה, אז הם התחילו ללכת בלי מטרה, במטרה להגיע ל'אנשהו' והם הגיעו לפה. עד שמישהו יקח אותם מפה. 

אף ערבי לא יבוא לתחנה הזו,דבר ראשון כי אי אפשר להגיע לפה בכוונה, מגיעים לפה רק בטעות או במקרה, ודבר שני, כי אפשר להתאמץ הרבה פחות בשביל להרוג כמה אנשים.