אני חושבת שזה שיר השחרור שלי מהצבא. 

זה שיר שאני מאד אוהבת אבל הנה,יש שירים שמעולם לא התעמקתי בהם והזמן,והתקופה,והמקום מעוררים את העניין לגלות ולקרוא ולחשוב.

"בוקר אחד פתחתי חלון 
ותיכף הריח לי דק מן הדק 
קיץ מסוג שהיה כאן כבר פעם 
אמרתי בא קיץ - קיץ חזק. "

השיר עצמו הוא מן דיאלוג-מונולוג שמתרחש בין מאיר אריאל לבין הקיץ, ונפתח בסיטואציה שמתוארת היטב-מאיר קם,פותח חלון ומריח 'קיץ'. אפשר להניח שהריח בעצם משול לתחושה, תחושה 'דקה דקה' של קיץ, שמדגדגת כשהשמש מתחילה לצאת מבעד למסך העננים בתקופת האביב. מאירק'ה שואל אותו,את הקיץ- איך מוצא חן בעיניך להיות? איזה קיץ תהיה לי?

אך למעשה הוא שואל את עצמו-איך הקיץ הזה יהיה הפעם? ו"מציע" לו שלוש אפשרויות- פרח סביון שיתפזר ויעלם, גל בחוף מלא רוחצים ורוחצות או סיגריה בפי נערים אוהבים.  בשלב הזה בשיר לא ניתן להבין למה מאיר בוחר לפתוח באופציה הפסימית. הוא שואל את הקיץ האם יהיה טפל? או יהיה מלא הנאות ובילויים,ויחרוט על דגלו חופש? באפשרות השלישית מאיר לוקח את ההנאה לנישה אחרת,אינטימית,קרובה יותר,כקיץ שיסתמן באהבת נעורים.

רק אחרי שאנו מקשיבים לשני הבתים הראשונים אפשר להבין את הפזמון- שעוסק בזרעי הקיץ, שכונו ככה"נ "דק מן הדק" בבית הראשון, אותם מאיר הריח כשפתח את החלון.  הזרעים הם החלק בצמח המבשר על צמיחה שתבוא בעוד תקופה, ובשיר הם מתארים את הריגוש שלקראת  הקיץ, המתחיל להתעורר. 

זרעי הקיץ האלה  מעוררים בו שלושה רגשות שונים, המהווים פועל יוצא אחד של השני. 

1.מעירים זכרונות>2.מעוררים ערגונות>3.רומזים איזה קיץ הולך להיות.

זרעי הקיץ, תחושות מזג האוויר הקיצי, מעירים זכרונות, מהקיץ הקודם או מקייצים אחרים,כשמזג האוויר הופך דומה לכשהיה אז.

ובאופן טבעי זיכרון מעורר געגוע, או:"ערגון" בעגה האריאלית. (כמו ערגה, רק בקטן,זכר. ערגה-ערגון-ערגונות;תשוקות שפיציות.), הצביטה הקלה הזו שיש בלב כשנזכרים במקום,באדם, בסיטואציה ,בתקופה כמו עונת הקיץ, קצת מענגת,קצת מכאיבה, נוסטלגית-משהו.

אז איך בעצם רגש יכול לרמוז או לנבא את העתיד? איך הערגונות האלה רומזים איזה קיץ הולך להיות?

כמובן שאפשר להניח שהרמיזה הזו שמאיר רואה בתחושותיו היא מאד לא אובייקטיבית. זו רמיזה שמתבססת על תחושה רגעית. 

כשמאיר מציע לקיץ,עוד בתחילת השיר, להיות חלק מהתשוקה הראשונה,שלרוב מתרפקים עליה,כמו על תקופת הנעורים, אפשר כבר להניח להניח שכל ההצעות הקודמות,כמוה, עלו בראשו בעקבות זיכרונות (או שמא-ערגונות?) שהתעוררו. תשוקה ראשונה,כמו כל דבר ראשון,אינה יכולה לחזור.  

"אז מהו הקיץ שבא להיות?

ממה שהריח לי דק מן הדק,

גל אהבה שנוסע אלינו

נשבר על כמיהה למרחק. "

בבית האחרון, באה לידי ביטוי הרמיזה שמאיר מזכיר בפזמון. 

מאיר מסיים את השיר באיזה אקורד סיום מינורי, נימת עצב או געגוע, לתקופה, לזיכרונות שניעורו בו  בעקבות זרעי הקיץ האלו שהריח באותו הבוקר מחלונו. הדק מן הדק הזה,הצמרמורת הדקה או ההתרגשות הפנימית הקטנה שאנו חווים לאחר חורף קריר וחשוך, למראה שמש ותחושת חום וצהבהבות, זרעי הקיץ שעוררו בו את אותם זיכרונות וגעגועים, הציתו בו תחושה נעימה, 'גל אהבה' ,שנשבר, נבלם, בכמיהה וגעגוע למרחק,והכוונה היא כמובן,למרחק בציר הזמן; המרחק של הקיצים האחרים,שמסמלים תקופות, שלא יחזרו.

ולכן הוא צופה (ע"פ 'רמיזת הזרעים') שכנראה, על פי התחושות שכבר עכשיו מתחילות להתעורר בו ובהתבסס על העצבות והגעגוע שהן עוררו בו, שיהיה זה קיץ של התרפקות על זיכרונות עבר, שכבר מתעוררים עם קרן שמש ראשונה, קיץ שיסתמן בכמיהה למרחק.. 

זרעי האזרחות נישאים ברוח, מעירים את זיכרונות ההתרגשות מתקופת הגיוס,אז,לפני שנתיים באביב דומה לזה, מעוררים ערגונות לקיצים שחווייתי בצבא, לתקופת הצבא האהובה שלא תחזור..

וכמו מאיר אריאל גם אני שואלת את הקיץ הזה,שתכף אביב שחרורי ילבלב לכבודו,איך מוצא חן בעיניך להיות? באיזה סימן יהיה הקיץ הזה?

וודאי שהבחירה היא בידי.