הגענו לבקר אותך, ונסענו שעתיים כדי להגיע לאיזה מקום קסום-שכוח אל, שהזכיר לי ולחבר שלך את הממלכה של סקאר ברגעים מסוימים, ואת הטיול המשפחתי שעשיתם בצפון אירופה ברגעים אחרים. ובכלל, תמיד אהבתי מקומות כאלה, שנראה כאילו נשארו קצת בשנות השישים או השבעים, או כל תקופה שלפני התקופה שלי. 

ואז התיישבנו ביחד, והחברים שלך התחילו לצאת, ולומר לנו שלום, והתחלתי להרגיש את הקוצים שלי מתחילים לצמוח, ושוב את תחושת החנק הזאת עולה ומתפתלת סביב צווארי ומתחילה להתהדק,התחושה הזו שכל כך מדגדג לי לקום וללכת בלי לשאול אף אחד, להפסיק לחייך אל אנשים שאני לא מכירה, להפסיק לחשוב איזו תגובה תהיה הכי קולעת ותעשה את הרושם הנכון,התחלתי לשנן לעצמי בלב שזה רק לזמן קצר ושעוד מעט כל הצבועים האלה ילכו, אני לא קונה את הבולשיט הזה, זה רק עניין של כמה דקות, קטן עלי, רק לשים לב לא להגיד משהו שעשוי להביך אותו, לא לצחוק בקול רם מדי, לא להיות מוזרה.. לחייך, להנהן, לומר משהו אינטלקטואלי, אבל לא אינטלקטואלי מדי, לא לגלוש לשיחה אינטלקטואלית כי הוא לא ממש חזק בצד הזה. אז אחרי גלישה לשיחה אינטלקטואלית מדי בנושא ספרים שגרמה למעביר חד ומהיר בשאלת מליון הדולר.

 "נו אז איזה דברים טובים יש לכם להגיד עליו? לא משנה איך אתה מכיר בנאדם, המראה האמיתית של האישיות שלו היא מה המשפחה שלו אומרת עליו." 

 

שתיקה, צביטה בלב. 

לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אולי מאית שניה, אולי דקה. צפו בי כל כך הרבה רגשות. וטעם חמוץ מריר כזה, שגורם לך לחייך מן חיוך תפאורה שיכפה על המחשבות.

התמונה הראשונה שקפצה לי לראש היא הריב האחרון, המגעיל, הלא מתחשב שהיה לנו. 

ואז כל התקופה האחרונה, האנטיפתיות, הנוכחות הלא-נוכחת שלו בבית, השתיקות, שפת הגוף ששידרה כל כך הרבה אלימות, האיפוק הבלתי נסבל. 

ומצד שני- הקושי שלי, או הבחירה שלי, לא להבין אותו. להיות לא מתחשבת ולומר לו את האמת בפנים, לא להיות שם לצידו ולבחור להעביר עליו ביקורת אובייקטיבית וקרה, בדיוק על פי החינוך הביקורתי והקר שקיבלתי מאמא. 

והחולשה שלי בכל הנוגע לשקרים, הקושי שלי להתעלות על הסיטואציה ולומר משהו קליל ולא מתחייב, החנק שיש לי בגרון כשאני אומרת משהו שהוא לא נכון, משהו שאני לא מסכימה איתו.

 כל כך רציתי פתאום לומר שהיה לי קשה, שהיה בלתי נסבל. רציתי לומר שאין לי משהו טוב להגיד על אח שלי,  תחושה שהזכירה לי את יום ההולדת האחרון של אמא, בו נבחרתי,אני,להכין עבורה את סרטון יום-ההולדת, ואותה הרגשה חמוצה מתאמצת התלוותה גם אז, כשמצד אחד- יכולתי למנות כל כך הרבה סיבות ומצד שני, עם כל הכעס שלי, ניסיתי,ובאמת שהתאמצתי לכעוס קצת על עצמי, לעורר את המצפון שלי, איזה אדם לא מעריך את ההורים שלו? איזה אדם לא מרגיש רע עם עצמו לומר מילים שכאלה? כמה כפוי טובה אפשר להיות? אינני גאה לומר שהשאלות הללו לא גרמו לי להרגיש דבר. אולי כבר פסקתי מלהרגיש גוונים מסוימים של רגש. ניסיתי,כדי לבדוק האם הבעיה נקודתית,להיזכר באנשים שאני אוהבת או אוהבת מאד, אנשים שיש לי משהו טוב להגיד עליהם, וגיליתי שמשום מה, תמיד זה מתחבר לי בראש עם איזה "אבל" שמזדנב לו בסוף המשפט. כל האבלים האלה,חוסר היכולת שלי לקבל אנשים כמו שהם, לקבל מגרעות , מתחברים היטב לחוסר היכולת שלי לקבל את עצמי כמו שאני, בלי אבל. 

ולכן,כשישבתי שם למולם, והרגשתי את מבטיהם ננעצים בי, הרגשתי את הקוצים האלה, קוצי הריחוק לכל מי שלא אוהב ומקבל ומחבק, קוצי הפחד מפני הביקורת ללא מילים, קוצי המבוכה והבושה בקושי שלי לתקשר עם אנשים שאינני מכירה, בתחושה הקבועה של הזרות והניכור, של חוסר ההתאמה והרלוונטיות בשיחה של יותר מארבע עיניים. בתחושה הזאת שאם מישהו, בעזרת מספרים דמיוניות, היה גוזר את דמותי , התמונה הייתה שלמה ויפה יותר. והרגשתי את כל הקוצים האלה צומחים ומתחדדים ומתעבים, ואני נלחמת בהם, מתאמצת להישאר רגילה, נורמלית, רגועה. כמו שאוהבים אותי. 

אני לא ממש אוהבת את הפוסט הזה, הוא מרגיש לי חשוף מדי ולא מספיק מעניין. מילא.