בגלל שאני כבר עם רגל אחת בבקו"ם החלטתי לסיים מהר עם כל התוכניות הקטנות.

כבר הרבה זמן שאמרתי לעצמי ש'יום אחד,כשיהיה לי זמן' אקח את סבתא לאיקאה.. היא אף פעם לא הייתה שם

סבא הרבה פעמים עושה לה צרות עם קניות;לילדים שלה כבר אין זמן לקחת אותה לכל מיני מקומות,

והיא,עקרת בית,שויתרה על עצמה לטובת גידול 5 ילדים,לא מבקשת הרבה.

בספר "להעיר את הענק שבפנים". אחד הדברים שטוני מדבר עליו הוא הקושי שלנו להתחייב על משהו.

אנחנו רוצים הרבה דברים,אבל לא מתחייבים כי אנחנו פוחדים שלא נעמוד בזה,שלא נצליח.("אני רוצה להפסיק לעשן" , "אני רוצה להתחיל לעשות כושר")

ביום ראשון,כשראיתי את סידור העבודה שלי,גיליתי שבדיוק ביום חמישי אני עובדת ערב.

בדיוק באותו היום סבתא לא שומרת על יאיר. החלטתי לקחת אותה לאיקאה בחמישי.

התקשרתי ביום ראשון לוודא שהיא לא תמציא לי איזה תירוץ. (וגם כדי שאני לא אמציא תירוץ ואנצל את זה שלא הודעתי לה)

וגם אתמול לוודא שהיא זוכרת

והיום קמתי מוקדם,הקפצתי את אמא לעבודה ולקחתי את הרכב,לקחתי את אחת הנכדות לגן ובזמן הזה היא התארגנה

אחרי סיבוב של שעתיים באיזור הרהיטים ישבנו לאכול שם,טיילנו עוד קצת ובדרך חזרה היא הציעה בדרכה הצנועה והבלתי כפייתית לבקר אצל דודה שגרה קרוב.

עכשיו אנחנו אצלה.

יש לי סבתא מגניבה. (ד"א הציטוט בכותרת הפוסט הוא שלה)

גם כתבתי שני מכתבים שמזמן רציתי לשלוח.

מסקנת היום:לא לפחד להתחייב!

אוהבת

ירק