אתמול ביקרנו את חברה (ע"ע:הפוסט הקודם) בבית.היינו שם קרוב לארבע שעות

"אני מרגישה כאילו עוד רגע איזה מפיק יעשה 'קאט',יפרקו את האוהל הענק הזה וכולנו נצא לאנשהו כאילו הכל היה הצגה." אמרתי אז לאחת החברות.

כולם יושבים על הרצפה, וכל האחים כל הזמן אומרים לי "אל תדאגי,יהיה טוב,לא?"

"חייב להיות טוב."

זה מעניין שבמקום שאני אומר להם את המילים האלה,הם אמרו לי אותן. אולי כי זה גם מנחם אותם לחשוב שמישהו מסכים עם הספק שכנוע עצמי הזה,ספק תקווה אמיתית.

היום נזכרתי בשיר "דרכנו" שכתב יענקל'ה רוטבליט לאישתו (זכרונה לברכה) לאחר שחלתה במחלת הסרטן.

אני חושבת שאני אכתוב לה את המילים האלה בפתק,כי אני לא טובה בדברים האלה בעל פה.

"רסיסים של אור בדמעותייך
וחיוך שוב מגשש דרכו אלי
כל הטוב עודנו לפנייך
שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי

עוד מעט יתם הנר לגווע
עוד מעט יובס השקט המבורך
המולת היום תתחיל לבקוע
לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך.

לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות."

"אני הכי מפחדת מהיום שאחרי (השבעה). עכשיו אנחנו כל האחים ביחד,אנחנו חזקים. כשכל אחד ילך לבית שלו,אני אשאר כאן.לבד.להתמודד"

שתהיה לכולנו שבת שלום,

ורק בשורות טובות.אמן

ירק

נ.ב. משהו קטן שרציתי להוסיף:זה מעניין שבין סף הרדידות שלנו לבין סף העומק יש קשר הפוך:ככל שעוברת עלינו חוויה שהיא יותר עמוקה (רוחנית) אנחנו פחות רדודים (כלומר-פחות גשמיים). פתאום להגיב לה על תמונה נראה לי כל כך טפל. כל ההתעסקו הזאת בבגדים,בגברים ובכל מה שאנחנו מתעסקות בו ביום-יום נראה לי כל כך טפל. פתאום הבנתי כמה חשיבות אנחנו מיחסים לדברים שוליים. כמו שמישהו שמרגיש קצת רע יכול להתנחם בשיר 'דרכנו' כשהוא שומע אותו ברדיו,אחרי יום עבודה קשה

ולמישהו אחר המילה 'נר' מזכירה את נר הנשמה,ואת אומר לעצמך 'איך אפשר לחשוב את אותן מחשבות?איך אפשר בכלל להשוות? ואיך למען השם אני לא מודה כל יום על כל הטוב שלנגד עיני,שהני,כהרף עין התפוגג בחייו של רעיי?"

מחשבות קשות מדי.